בניגוד לרוב טניסאי הצמרת בשנות ה-80, לטניסאי העבר האמריקני בראד גילברט לא הייתה מכת כף יד עוצמתית או הגשה חזקה במיוחד. לכוכבי התקופה כמו ג'ון מקנרו וסטפן אדברג היה בקצה הציפורן יותר כישרון טבעי משהיה לגילברט.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ולמרות הנחיתות האיכותית, קצרה היריעה מלציין את כל אגדות הטניס שגילברט הצליח לנצח במהלך הקריירה שלו, מבוריס בקר ועד לפיט סמפראס. השיטה שלו להתמודד מול שחקנים עדיפים ממנו הייתה "לנצח מכוער". זו לא ביקורת שלי, אלא מקור גאוותו שלו עצמו – ואפילו השם שנתן לספרו, "Winning Ugly".
מאז שהחלה הקריירה המקצוענית שלו ב-1982, גילברט נהג לרשום במחברת כל מידע רלוונטי על היריבים שלו. הוא חיפש בנרות אחר החולשות שלהם, ומצא את הדרכים לנצל אותן ולשבש את המשחק שלהם.
"לנצח מכוער זה למצוא את הדרך לנצח", הוא הסביר. "בשיעורי טניס מלמדים אותך איך לחבוט טוב יותר, אבל לא איך להתחרות. ב-5% מהמשחקים שלך אתה לא מחטיא אף כדור ופשוט לא מסוגל להפסיד, ב-5% האחרים אתה משחק נורא ופשוט לא מסוגל לנצח אף אחד. אבל העיקר הוא 90% המשחקים האחרים, שבהם אתה צריך למצוא את הכלים הכי נכונים כדי לנצח במשחק הספציפי הזה את היריב הספציפי הזה".
עבור פסיכולוג הספורט אוהד מעוז, גילברט הוא אידיאל. אפילו שמעולם לא זכה בתואר גראנד סלאם או כבש את פסגת הדירוג העולמי, גילברט הוא מבחינת מעוז הדוגמה האולטימטיבית לספורטאי בעל חוסן מנטלי, רכיב חיוני שלו חלק משמעותי מאוד בהצלחה ספורטיבית.
ההיסטוריה מלאה בסיפורים על ספורטאים מצוינים בעלי יכולות מדהימות שהתרסקו ברגע האמת בגלל חולשה מנטלית או הכנה מנטלית לקויה. גם בישראל לא חסרו מקרים של ספורטאים שקרסו תחת הלחץ, עד כדי כך שבעבר הודבקו לספורטאי הישראלי סטיגמות של "חלש אופי", וכזה שתמיד מפספס את המטרה במעט.
מיומו הראשון במקצוע, מעוז פועל לתקן את המצב הזה ולהוכיח שלסטריאוטיפים הללו אין אחיזה במציאות. כבר קרוב ל-40 שנה הוא מכתת רגליו בין שלל ענפי הספורט בישראל, ועובד עם ספורטאים לא על בניית מאסת שריר או על פיתוח מהירות, אלא על כל מה שמתחולל בראשם.
הוא החל את דרכו בהתנדבות בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב בעונת 1986/7, בימים שבהם אף קבוצת ספורט ישראלית לא העסיקה פסיכולוג משלה. מאז הוא הספיק לעבוד עם אין-ספור ספורטאים, קבוצות ונבחרות. הוא עבר גם בנבחרת הכדורגל של ישראל בימי יצחק שניאור ויעקב גרונדמן, וליווה מקרוב את המדליסטים האולימפיים הראשונים שלנו, יעל ארד ואורן סמדג'ה. כיום הוא עומד בראש המערך המנטלי של הוועד האולימפי בישראל.
את הסיפורים הרבים והתובנות שצבר מעשרות שנים של עבודה בספורט, הוא איגד לאחרונה לספר בשם "אל תשכח לקחת את הכדור שלך", שאותו כתב יחד עם העיתונאי אורי טלשיר.
את פירותיה של המהפכה המנטלית שעבר הספורט האולימפי הישראלי ראינו כולנו במשחקים בפריז. זה לא רק מספר המדליות החריג, אלא גם האופן שבו הן הושגו.
קחו לדוגמה את האלוף האולימפי הטרי בגלישת רוח, תום ראובני. עד למשחקים האולימפיים בפריז, ראובני היה בשולי הצמרת של הענף שלו. הוא השיג דירוג גבוה במספר תחרויות חשובות, אך מעולם לא זכה במדליה באליפות עולם או באליפות אירופה לבוגרים.
לאתר האולימפי במארסיי ראובני הגיע ללא רקורד מפוצץ, אך עם דבר חשוב בהרבה – האמונה המלאה וההכרה האמיתית בראש שהוא מסוגל לעשות את זה. הרי אם מספר פעמים, מול אותם מתחרים, הוא היה קרוב – הוא יכול לעשות את הצעד הקטן אך החשוב הנוסף אל עבר הפודיום. החוסן המנטלי הזה והאמונה ביכולותיו הם שהנחו אותו ואפשרו לו להציג ביצועים מצוינים לאורך כל השבוע של התחרות – ובעיקר ברגע השיא, שיוט הגמר שממנו יצא עם מדליית הזהב, בניגוד לכל התחזיות המוקדמות.
"בסוף, בענף שאין לך בו איזה מייקל ג'ורדן או ספורטאי עם תופעה פיזיולוגית יוצאת דופן, כולם פחות או יותר אותו הדבר. בהנחה שכולם בריאים, מה שיכול להכריע הוא מי מגיע מנטלית חזק באותו היום, ואני חושב שזה מה שהיה עם ראובני", מסביר מעוז את סיפור ההצלחה של הגולש. "הוא עובד עם פסיכולוג מצוין, יורם גובר, שהיה איתו כל הזמן במארסיי. הם עשו יחד המון הכנה וסימולציות על הפורמט הזה של הגמר – שיוט אחד שקובע את צבע המדליות. הוא הגיע לגמר בתחושה שאין לו מה להפסיד, כי מדליה כלשהי כבר מובטחת לו, ולקח הימור כדי לזכות בזהב. זו גם יכולת מנטלית בעיניי, לקבל החלטה בזמן אמת".
את הרעיון להקים מערך מנטלי לספורט האולימפי הוא הגה אחרי שחזר מאולימפיאדת ברצלונה 1992, אז זכתה ישראל במדליות האולימפיות הראשונות בתולדותיה. "הצעתי להקים יחידה עם פסיכולוג שמבין את המערכת לעומק, שעובד עם כל המערכת, שנמצא בשטח. נפנפו אותי", הוא נזכר.
"פסיכולוג ספורט שלא מבין מה קורה במגרש, מה מתרחש במחצית של משחק כדורגל, מה קורה באוטובוס בדרך לתחרות, מה עובר על הספורטאי בלילה לפני, היכולת שלו לעזור היא מאוד מוגבלת. ב-40 השנים שהייתי פסיכולוג ספורט לא הייתה לי קליניקה, חייתי את השטח"
20 שנה מאוחר יותר, הרעיון הזה שוב בער בו אחרי שצפה מהבית באולימפיאדת לונדון 2012 המאכזבת מבחינתנו. "ראיתי את אריק זאבי, שלושה חודשים אחרי הזכייה באליפות אירופה, מפסיד ב-43 שניות, את לי קורזיץ, שלמרות כל הסיפור הבריאותי דורגה גבוה מאוד לאורך התחרות אבל לא הצליחה בשיוט המדליות, את אלכס שטילוב עולה לגמר בתרגיל שאם היה משחזר אותו בגמר, אולי היה זוכה במדליה. אמרתי לעצמי שיש פה עניין מנטלי, ושאני חייב לחזור. לשמחתי הרבה התחלפה בדיוק ההנהלה של הוועד האולימפי. ההנהלה החדשה הייתה הרבה יותר פתוחה לנושא.
"כשהקמנו את המערך המנטלי גייסתי שמונה פסיכולוגים בשכר של 100 שקל לשעה. שתבין, אלו לא ילדים, חלקם פסיכולוגים עם קליניקה פרטית ולקוחות שמשלמים 400 שקל ויותר לשעה. הם הסכימו לעבוד בשכר נמוך כי בחרתי באנשים עם תשוקה לספורט ואש בעיניים".
המערך המנטלי שהתחיל משמונה פסיכולוגים כולל כיום 20 פסיכולוגים. בגלל היעדר תקציב הם עובדים במשרה חלקית ולא מלאה. למשחקים האולימפיים בפריז המריאו ארבעה פסיכולוגים כחלק אינטגרלי מצוות המשלחת.
מבחינתו של מעוז, לפסיכולוג הספורט יש תפקיד אחד וברור - לעזור לספורטאי לנצח. אם ספורטאי סובל מבעיות נפשיות, הוא ימליץ לו להיפגש עם פסיכולוג קליני. אם ספורטאי סובל מבעיה בזוגיות, הוא יציע לו ללכת לטיפול זוגי. אצל פסיכולוג הספורט מתמקדים בשיפור הביצועים ובחתירה לניצחון.
גם אופי העבודה עם פסיכולוג ספורט שונה מהותית מזו המוכרת מטיפולים קליניים. תשכחו מהסצנה של מטופל היושב על הספה הנוחה מול הפסיכולוג בקליניקה. מבחינת מעוז, העבודה האידיאלית של פסיכולוג ספורט נעשית בשטח, במגרש ובאימונים. "פסיכולוג ספורט שלא מבין מה קורה במגרש, מה מתרחש במחצית של משחק כדורגל, מה קורה באוטובוס בדרך לתחרות, מה עובר על הספורטאי בלילה לפני, היכולת שלו לעזור היא מאוד מוגבלת. לכן היה לי חשוב מאוד שחלק גדול מהתקציב של המערך יופנה למימון נסיעות לפסיכולוגים", הוא אומר.
"ב-40 השנים שלי כפסיכולוג ספורט לא הייתה לי קליניקה, חייתי את השטח. לכל ענף יש משתנים מנטליים משלו, שאתה כפסיכולוג חייב להבין. כשהתחלתי לעבוד עם ענף הג'ודו, התאמנתי במשך שלושה חודשים במכון של משה פונטי (יו"ר האיגוד כיום - א"ד). אני לא יכול להגיד שזה נתן לי ידע כמו של מאמן, אבל אני כן מבין לעומק את התרגילים ואת המשתנים המנטליים בענף".
מבחינה מנטלית קרה משהו מעניין במשלחת שלנו בפריז. כל חמשת הספורטאים שסומנו כמועמדים חזקים למדליה - רז הרשקו, ענבר לניר, שרון קנטור, נבחרת ההתעמלות האמנותית וארטיום דולגופיאט - עמדו בציפיות וחזרו עם מדליה. איך אתה מסביר את זה?
"בתפיסה שלי, ואמרתי את זה לפני האולימפיאדה לגבי כל החמישה הללו, זה יהיה פדיחה אם הם לא יזכו במדליה. האולימפיאדה היא באמת אירוע מאוד מלחיץ שקורה פעם בארבע שנים, אבל בסוף כשג'ודוקא עולה על המזרן באולימפיאדה – הוא פוגש יריב שהוא לרוב מכיר אותו מתחרויות קודמות. הסיפור הוא ליצור את ההתנתקות ולהיות שם בזמן אמת. אני לא חושב שנזקקנו לעבודה מיוחדת בעניין הזה. מה שכן היה שונה הוא המלחמה. השקענו לא מעט בלדבר איתם על זה, ולהעניק להם דרכי התמודדות במקרים של הפרעות ועוינות מצד הקהל".
"בכדורגל הישראלי יש רצון להישגים מהירים. זה לא עובד ככה. זה דורש המון-המון עבודה קשה – ואני מרגיש שהמנטליות בכדורגל היא פחות של עבודה קשה"
אז יכול להיות שדווקא המלחמה יצרה איזושהי תחושת דריכות מיוחדת אצל הספורטאים, שהם צריכים לעשות הישג בשביל לשמח את האנשים במדינה?
"אני לא חושב. זה כן היה הרעיון בבסיס ההכנה – יש מלחמה והמצב קשה, ואם הספורטאים יביאו את עצמם לכדי ביטוי, זה יעשה טוב לאנשים במדינה. אבל בסוף אני לא חושב שזה יושב לספורטאי בראש במהלך קרב ג'ודו או תרגיל התעמלות. באותו הרגע המתעמלות מרוכזות כל-כולן בלתפוס את החישוק או את הסרט".
אם כבר הזכרת את המלחמה ואת השפעותיה, בעיניי ההישג הספורטיבי והמנטלי הכי מרשים בקמפיין האולימפי הזה דווקא לא נקבע באולימפיאדה עצמה, אלא ב-7 באוקטובר, כשארטיום דולגופיאט, למרות שהיה מודע לזוועות שמתחוללות בארץ, הצליח לזכות באליפות העולם, ועוד בענף כמו התעמלות שדורש רמה גבוהה במיוחד של ריכוז ודיוק. איך הוא עשה את זה לדעתך?
"לא דיברתי איתו אישית, כך שאני יכול לענות רק ברמת הספקולציה. לדולגופיאט יש יכולת התנתקות שאין להרבה ספורטאים. כשהוא עשה הופעה לא טובה במוקדמות בפריז, היה לי ברור שבגמר הוא יעשה עבודה טובה. יש לו כמו סוויץ' במוח שהוא מסוגל להפעיל ולהתנתק – ועכשיו זה הוא והמזרן למשך דקה וחצי. אחר כך אפשר להתפרק. הלוואי ולכל ספורטאי היה את זה".
בניגוד לאולימפיאדות קודמות, בפריז זכינו בהרבה מדליות כסף. יש למקום השני צד מעניין מהבחינה המנטלית. אצל רז הרשקו וענבר לניר, אפשר היה לראות שאחרי יום קרבות באמת מעולה של שתיהן, דווקא בגמר, מעבר לכך שהפסידו ליריבות חזקות מאוד, הן נראו פחות טוב מבשאר התחרות. יכול להיות שהייתה איזושהי שקיעה מנטלית בגלל שהן ידעו שכבר מובטחת להן מדליה?
"אני יכול רק לשער, אבל זה בהחלט יכול להיות. אני יכול לספר לך שכשהייתי עם יעל ארד בברצלונה, אחרי הניצחון בחצי הגמר על פראוקה אייקוף הגרמנייה, היא קפצה באוויר משמחה. השתחרר המון לחץ, אחרי 40 שנה – המדליה הישראלית הראשונה. אני זוכר שאני והצוות, למרות שבלב מאוד שמחנו, אמרנו לה שעוד לא עשית כלום, עכשיו בגמר זה המבחן האמיתי. לא נתנו לה לשמוח. יעל אמנם מאוד פרגנה לי ואמרה שהייתי שותף במדליה, אבל אני חושב שבמקרה הזה הייתי שותף גם להצלחה וגם לפאשלה. בדיעבד, אם הייתי היום באותו מקום, הייתי אומר לה 'לכי תשמחי קצת, ואחר כך נתכונן לגמר'. כי מה שנוצר הוא שבפנים יש שמחה וחיוך ובחוץ פרצוף קשוח. הפער הזה הוא בעייתי בעיניי מבחינה מנטלית. למרות שיעל נלחמה כמו לביאה בגמר בברצלונה, אני כן חושב שהפער הזה בין שמחה ללחץ גרם לאיזושהי ירידה מנטלית. אני לא יודע מה היה מאחורי הקלעים בפריז, ואיך שני הרשקו הכין את רז וענבר".
בשנים האחרונות, לא רק בישראל, רואים יותר ויותר ספורטאים, כולל כוכבים גדולים, שחושפים קשיים נפשיים שלהם ומדברים עליהם. סימון ביילס כמובן בטוקיו, הטניסאית נאומי אוסקה והשחיין אדם פיטי למשל. מה דעתך על זה?
"ספורט, בגלל שהוא תחרותי נורא, מצריך ממך קשיחות. בגלל זה ספורטאים חוששים להוציא רגשות החוצה, זה סימן לחולשה כביכול. הספורטאים הללו שמשתפים בקשיים שלהם הם כאלו שמטופלים פסיכולוגית אצל פסיכולוג קליני. ברגע שאתה מטופל בצורה טובה, אתה לומד שלצאת עם הפגיעות שלך החוצה זה כוח. זה רק מראה על יכולת חזקה יותר. החשיפה הזו מצריכה הרבה אומץ, והיא מעניקה להם המון כוח".
ובהקשר של אותן קשיחות ותחרותיות, מה אתה חושב על קשיחות מצד מאמנים? זה נושא שעלה פה לשיח בהקשר של ההתעמלות האמנותית, ובעיקר של מאמנת הנבחרת לשעבר אירה ויגדורצ'יק.
"אני חושב שצריך להבדיל בין גילים צעירים לבין ספורטאים מקצוענים. אני חושב שבגילים הצעירים אסור בכלל שתהיה קשיחות. מה שצריך להיות זה בעיקר חינוך לאהבת המקצוע, לתת לילדים הרבה כוחות ולהאמין בהם. בגילים המבוגרים יותר, אני חושב שצריך לשמור על גבולות מקצועיים. מילה זו מילה, זמן זה זמן ואימון זה אימון. אירה ויגדורצ'יק, עם המוחצנות, הקשיחות וסגנון הביטוי הבוטה לפעמים, היא עדיין גורם מאוד משמעותי בהעלאת הרמה של ההתעמלות האמנותית בישראל. היא הביאה סטנדרטים שלא היו פה וחינכה דור שלם. יכול להיות שדווקא אחרי השוט שלה, הגישה הרכה יותר נתנה את האפשרות לאיזושהי פריצה".
מה לגבי הכדורגל הישראלי? שם, בניגוד לספורט האולימפי, נראה שעוד לא הצלחנו לעשות את הקפיצה המנטלית.
"כדורגל זה אזור יותר בעייתי. אני מרגיש שהענף הזה לא מתנהל בצורה מקצועית ונכונה בארץ. יש פה רצון להישגים מהירים, וזה לא עובד ככה. זה דורש המון-המון עבודה קשה – ואני מרגיש שהמנטליות בכדורגל היא פחות של עבודה קשה.
"בקבוצות ילדים ונוער, גם בכדורגל וגם בכדורסל, אתה פוגש המון מאמנים מאוד צעירים שהם לא מאמנים בכלל, אלא עשו איזשהו קורס מדריכים. לא מעניין אותם שילדים יאהבו את הספורט, לא מעניין אותם הערכים של הספורט ושיפור יכולות, מעניין אותם רק להצליח. מאמן כדורסל כזה ייקח ילד גבוה בכיתה ז', ישים אותו מתחת לסל, כולם ימסרו לו, הוא יקלע – ובסוף הקבוצה תעלה ליגה. אבל אחר כך, כשהילד הזה יגיע לכיתה י"א, הוא ימצא את עצמו בלי שום יסודות. הוא יֵדע רק לעמוד מתחת לסל ולקלוע. אלו דברים שקורים באופן תדיר. מאמנים מתייחסים לילדים כאל כלי להשיג את המטרות שלהם. מעט מאוד מאמנים מבינים שהתפקיד שלהם הוא של מנטור – לקחת את הילד מנקודה א' לנקודה ב'".
