זה היה אסון מיותר, טרגי וקורע לב, ששבר את ליבה של הממלכה המאוחדת כולה. אסון אייברוקס היה ההוכחה החתומה בדם שאירועים עם קהל רב עלולים להפוך למלכודות מוות. אבל טרגית מזו היא העובדה שזה לא היה האסון האחרון.
ב-2 לינואר 1971 נערך בגלזגו, סקוטלנד, הדרבי בין ריינג'רס לסלטיק באצטדיון אייברוקס של ריינג'רס. היריבות בין המועדונים היא עצומה ורווית שנאה. ריינג'רס היא הקבוצה של הפרוטסטנטים וסלטיק של הקתולים. היריבות בין שני פלגי הנצרות הללו היא עתיקת יומין, שבמקום סמוך אחר, בצפון אירלנד, גלשה לסוג של מלחמת אזרחים. באותן שנים שני המועדונים היו גם מהטובים באירופה, כך שהביקוש למשחק היה עצום. כמות הצופים הרשמית הייתה 80 אלף, אבל מי שנכח מוכן להישבע שהיו שם לפחות 140 אלף. הרי יציעי העמידה איפשרו חריגות גדולות.
המון גרסאות נשמעו לגבי הסיבה שגרמה לאסון. על עובדה אחת אין ויכוח. כשקבע ג'ימי ג'ונסטון, חלוצה של סלטיק, 0:1 בדקה ה-89, החלו אלפים מאוהדי היינג'רס לעזוב את המגרש. הם לא רצו לראות את היריבה השנואה חוגגת במגרשם. רבים מהם עברו דרך גרם המדרגות הצפוף והתלול של יציאה מספר 13. הוא הוביל ליציאה בה המתינו אוטובוסים רבים שהחזירו אלפי אוהדים, בעיקר צעירים, לכל רחבי סקוטלנד. כבר ב-1961 נהרגו בו שני אוהדים כתוצאה מדוחק ולחץ ביציאה, ובמועדון השקיעו מיליוני ליש"ט בשיפוץ - אבל לא שיפוץ כזה שימנע את האסון הבא.
תוך שניות התנקזו אלפים לפתח היציאה ולמדרגות. בינתיים, קולין סטין מריינג'רס השווה ל-1:1 בדקה ה-91, ולא מעט עדויות טענו כי אוהדים שהיו בדרך החוצה ניסו להסתובב ולחזור למגרש, והדבר הוביל למפולת אדירה. חקירת המשטרה היסודית שנערכה לאחר האסון שללה את התיאוריה הזו מכל וכל. ההנחה היא שמספר אוהדים החליקו ומעדו, ובצפיפות הנוראה נוצרה המפולת. אחרים אמרו שילד שהיה על כתפי אביו ונופף בצעיפו פשוט נפל וגרם לתגובת השרשרת.
אנשים נערמו אחד על השני בגובה של עד שני מטר. הטרגדיה הייתה פשוט נוראית. 66 אוהדים נמחצו למוות, 31 מהם ילדים ונערים עד גיל 18.
הגופות והפצועים הועברו למגרש ולחדרי ההלבשה, ומנג'ר סלטיק ג'וק סטין עזר לפנות את הנפגעים בזמן שעוזרו ביצע החייאה באוהדי היריבה. התמונות היו קשות והטרגדיה קרעה את לב הממלכה. בעיקר נגע בכולם סיפורם של חמישה נערים, בני 13 עד 17, שגרו באותו רחוב ולמדו באותו בית ספר בעיירה קטנה ליד גלזגו ונהרגו כולם. הם יצאו למשחק שמונה, אבל שלושת חבריהם האחרים אהדו את סלטיק וישבו ביציע אחר. רק כשהגיעו הביתה הבינו שאת חבריהם לא יראו יותר. כמובן שאז לא היו טלפונים סלולריים, ונערים רבים שחזרו הביתה מהמשחק ראו את הוריהם בוכים כיוון שאלו היו בטוחים שהילד מת.
האבל היה עצום וחצה את כל בריטניה. ריינג'רס לא ברחה מהאחריות ודאגה לפיצויים הנדרשים למשפחות. למרות שהחקירה קבעה ששער השוויון של קולין סטין לא גרם בשום אופן לאסון, הוא לא מוכן לדבר על אותו יום ארור. זהו ככל הנראה השער הכי ספוג ברגשות אשם בתולדות המשחק.
מי שנכח ביציעים באותו יום עצוב הוא קני דלגליש, אז עדיין שחקן בן 20 בקבוצת המילואים של סלטיק. בעתיד יהפוך קני לגדול שחקני סקוטלנד בכל הזמנים, במדי סלטיק וליברפול, ומי כמוהו יעיד ששום לקח לא נלמד. ב-1985 הוא היה נוכח, כשחקן ליברפול, באסון הייזל בבריסל, בגמר גביע אירופה לאלופות בין ליברפול ליובנטוס. האסון היה שונה לחלוטין מאשר באייברוקס. בהייזל חברו האטימות של אופ"א ושל משטרת בלגיה לחוליגניזם האנגלי בצורתו המבישה ביותר לאסון כבד. 39 אוהדים, רובם איטלקים, נמחצו למוות לאחר שניסו להימלט לצד השני של היציע מאימת אוהדי ליברפול שהשתוללו וזרקו חפצים לעברם. היציע התומך התמוטט ואנשים נפלו ונמחצו.
שמו של הכדורגל האנגלי בכלל ושל ליברפול בפרט הוכתם בדם. לעד. אבל זה לא היה הסוף. לא בשביל דלגליש. באפריל 1989 הוא כבר ניצב על הקווים כמנג'ר במשחק חצי גמר הגביע האנגלי בין ליברפול לנוטינגהאם באצטדיון הילסבורו שבשפילד. לא מעט אוהדי ליברפול הגיעו למגרש באיחור, ועל מנת למנוע לחץ והשתוללות מחוץ למגרש, נפתחו חלק משערי הכניסה ללא בקרה. אלפים נכנסו ליציע המלא גם כך, חלקם ללא כרטיסים. הדוחק שנוצר היה בלתי אפשרי. בפועל שוחקו שש דקות עד שאוהד ליברפול שהצליח להימלט מהיציע אחז בחולצתו של הקפטן ריי האוטון ואמר לו "ריי, הם מתים שם". המשטרה נמנעה מלפתוח את הגדרות בהתחלה כי חשבה שמדובר באירוע חוליגני. 96 אוהדים נמחצו למוות באירוע מחריד.
המראות היו איומים. הכול שוב מול עיניו של דלגליש. שניסה לעזור ככל יכולתו, בעצמו מודאג שכן בנו צפה מאחד היציעים (אם כי לא באותו יציע). שוב סיפורים טרגיים, כמו של האב שלא ידע את מי משתי בנותיו להנשים קודם ואיבד את שתיהן. ליברפול קרסה מאבל ודלגליש היה שם להוליך אותה באבלה. הוא הורה שבכל לוויה יהיה נציג של הקבוצה. הוא בעצמו, יחד עם אשתו, נכח לפחות ב-44 לוויות. ביום אחד הגיע לארבע. האיש האדיר הזה, שגם כך עוסק כל חייו בצדקה, הפך ללב של ליברפול.
מספר ימים אחרי האסון התבקש דלגליש ע"י אימו של ילד מחוסר הכרה לבוא לבקרו בבית החולים. דלגליש הגיע, וכשלחש הרופא על אוזנו של הילד "קני דלגליש הגיע לבקר אותך", הוא התעורר. על פעילותו באותה תקופה זכה דלגליש בתואר אבירות מהמלכה. אבל שלושת האסונות הכבדים גבו ממנו מחיר עצום. למרות שהפסיכולוגים טענו בפניו ששקיעה בעבודה מאומצת אינה בהכרח פתרון להדחקת האירועים, הוא המשיך לאמן בכל המארץ עד שהתפטר ב-1991 ואמר: "אני לא גמרתי עם הכדורגל. בינתיים הכדורגל גמר אותי".
דלגליש אוהב מאוד את ישראל, וסביר להניח ששמע על האסון שפקד אותנו במירון. זה לבטח החזיר אותו לאותם מראות שירדפו אותו כל חייו. חמישים שנה עברו מאז נכח ביציעי אייברוקס. ושום לקח לא נלמד.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
