מבחינה ספורטיבית טהורה, בלי התחשבות של השפעה על תנועות חברתיות או פוליטיות, טום בריידי הוא הספורטאי הכי גדול בהיסטוריה. תיק העבודות לא משאיר מקום לספק: סטטיסטיקה, אליפויות, הופעות בסופרבול. הוא שיחק כמעט נטול פציעות 23 שנה בתפקיד הפגיע ביותר בספורט הכי מופרע באלימותו, כשהגנות שלמות התרכזו בלהפיל אותו כדי שלא יקום. והוא לא דידה לקו הסיום. בגיל 45, רק שני קוורטרבקים הקדימו אותו בכמות היארדים שהשיגו השנה.
"זאב בודד" – כתבות נוספות במדור של זאב אברהמי
הוא הגיע משום מקום. קוורטרבק שלישי במישיגן, בחירה 199 בדראפט, לקח קבוצה שאף אחד לא ספר לשש אליפויות, ועוד קבוצה שלא הייתה לה שום היסטוריה עד שבריידי החליט לעבור אליה לאליפות בעונה הראשונה שלו שם. טווח האליפויות שלו מכסה 20 שנה, בליגה שממוצע ההישרדות של שחקנים בה הוא פחות מארבע שנים. הוא זכה באליפויות ושיחק עם ונגד שחקנים שהיום הם בני 60, עם שחקנים מהדור שלו, עם שחקנים שלא נולדו כשהוא זכה בפעם הראשונה באליפות.
הוא ניצח את כל הסיכויים. ליגת הפוטבול היא הליגה הכי קפיטליסטית בעולם, ובאותה העת היא הליגה הכי סוציאליסטית בעולם. היא נותנת שוב ושוב סיכוי לחלש ומנסה לכווץ את המרחק בין הכי טוב להכי חלש עם שיטת הדראפט, תקרת שכר, חלוקה שוויונית של רווחים. זו ליגה שמקדשת גיוון בתחרותיות כדי למלא את הכיסים ולזכות בחוזי טלוויזיה מפוצצים. ביחד עם חוקי השחקנים החופשיים שמניעים ניידות של סגלים משנה לשנה, אף קבוצה לא אמורה לזכות באליפויות רצופות או במקבץ אליפויות כמו שעשו הפטריוטס.
זוכרים את הקאמבקים של ברצלונה נגד פ.ס.ז' או ליברפול נגד ברצלונה ומילאן? אלו רגעי הספורט שמקועקעים בנשמה ובזיכרון של כל אוהד ספורט, בלי קשר לשייכות אהדתו. לבריידי יש אינספור רגעים כאלו. הירואיקה רדפה הירואיקה. רגע וואו אחרי רגע וואו. אם היית אוהד הפטריוטס, אוהד של עיר (בוסטון) שעד בריידי הרגישה שקללה ספורטיבית נפלה עליה משמים, בריידי היה הגואל. אחריו נפתחו השערים לאליפויות בכל הענפים. אה, והוא היה נשוי לג'יזל, ודוגמן בית של מגפיים אוסטרליים נשיים. בקו אחד עם דייויד בקהאם כדוגמן הבית של המטרוסקסואליות. הוא לקח את פייטון מאנינג, אבולציונית וטכנית הקוורטרבק הכי מושלם שיכל להיווצר, וניקה עליו את הרגליים.
הטענה היחידה שיכולה להיטען נגד ההכרזה על בריידי כספורטאי הגדול ביותר בהיסטוריה, היא הספורט שאותו הוא משחק. הפופולריות של פוטבול מוגבלת בעיקר לארה"ב. הוא לא גדול כמו משחקי כדור אחרים. אבל יש גבול למה שאפשר לדרוש גם מבריידי.
7 צפייה בגלריה
אף קבוצה לא אמורה לזכות באליפויות רצופות או במקבץ אליפויות כמו שעשו הפטריוטס עם בריידי
(צילום: AP)
סופה של תקופה
אנחנו נמצאים בסופו של דור ענקים כמעט בכל ספורט. סרינה וויליאמס ורוג'ר פדרר פרשו לא מזמן, כריסטיאנו רונאלדו נפלט לסעודיה, לברון ג'יימס כבר רואה את הסוף. פרישה עבור ספורטאים היא טראומה עצומה. הם צריכים לפרוש בגיל שבו אנשים מגיעים לשיא הקריירה שלהם בסקטורים אחרים, כל הזהות שלהם נבנתה מסביב לספורט. פרישה עבורם היא מחיקת חלק מהזהות שלהם. מחקר הולנדי מלפני שנתיים הראה כי 21 אחוז מספורטאי העל שפרשו סובלים מבעיות של התמכרות, 21 אחוז סובלים מבעיות שינה חריפות, 26 אחוז סובלים מחרדות או דיכאון.
ספורטאים ברמות של בריידי מכורים לתחרותיות. קשה להיגמל מזה. בשנה שעברה בריידי פרש ל-40 יום, התחיל בחיי הפוסט-ספורט שלו, וחזר בו. הגירוד ההתמכרותי לספורט היה חזק ממנו. אולי הוא אפילו ויתר על חיי המשפחה שלו עבורו. אני מתקשה לחשוב על ספורטאי שאהב את הספורט שלו כמו בריידי. והנה, הוא מצא דרך לפרוש עם הראש למעלה, עדיין תחרותי. אני כמעט בטוח שהוא כבר תיכנן את הפרישה בצורה שתמלא את סדר היום שלו. התכנון שלו תמיד היה מדוקדק. יש לו חוזה בן עשר שנים על סך 375 מיליון דולר להיות הפרשן הראשי של פוקס.
רוב הסיכויים שבריידי יפרשן בטלוויזיה. זה סוג של עבודה שיכולה לכסות על האובדן: ספורטאים בדרך כלל מתלוננים על מחסור בפרטיות כשהם משחקים, אבל שנייה לאחר הפרישה אף אחד כמעט לא מתעניין בהם. מדובר בפגיעה עצומה באגו עצום שהניע את כל הקריירה שלהם כדי לנצח את היריב ואת הציפיות מעצמם. ספורטאים ברמה של בריידי יכולים להגיע לרמות ולהישגים שלהם רק אם הם החליטו להשקיע את כל חייהם במקצוע. הפרישה היא קניון של ריקנות. בריידי תמיד חשש ממנה. מבחינות מסוימות הוא נכנס לקרב חייו.
7 צפייה בגלריה
בחירה אחת גאונית ששינתה היסטוריה של מועדון. אוהדי הפטריוטס חוגגים (שוב)
(צילום: gettyimages)
בריידי, שנכנס לליגה במצב צבירה של גפרור אנושי לעומת המקררים ששיחקו סביבו, הצליח להאריך את הקריירה שלו בעזרת משטר אימונים קפדני ונוקשה ודיאטה של 80 אחוז ירקות ו-25 כוסות מים ביום. הגוף שלו לא הזדקן, מהיר הוא אף פעם לא היה, השימוש שלו בחמצן היה כמו של ילד בן 20. ספורטאים ברמה שלו סובלים מתסביך "המלך": הם חושבים שאי אפשר להחליף אותם ושהספורט יגיע לסיומו כשהם יפרשו. בריידי זכה לפרישה אולטימטיבית. הוא פרש בתנאיו. הגוף לא בגד בו, ואף אחד לא הכריח אותו ללכת הביתה. יש לפחות 20 קבוצות פוטבול שמחכות עם חוזה פתוח למקרה שבריידי יחזור בו, שוב.
אהבה לניצחונות
שנתיים לאחר שפייטון מאנינג נבחר במקום הראשון בדראפט, נערך דראפט 2000 במדיסון סקוור גארדן בניו-יורק. אף אחד לא ירק על בריידי. מדובר בבזאר שחקנים מודרני שבו מודדים לך כמה רחוק אתה קופץ וכמה מהר אתה רץ, וכמה ק"ג משקולות אתה יכול להרים. יש גם מבחן איי.קיו, אבל אין שם שום פרמטרים כדי לבדוק ביטחון עצמי ובעיקר אמונה בעצמך ומה נמצא אצלך בין הקודקודים. בריידי נפל בין המבחנים הללו למקום ה-199, אבל בערך מאז קבוצות בדראפט מחפשות את בריידי הבא. לדעת את הלא נודע. שישה קוורטרבקים נבחרו לפניו. אחד, ג'ובאני קארמאזי, נבחר על ידי סן פרנסיסקו פורטי ניינרס, הקבוצה האהודה על בריידי הקליפורני.
הוא היה צריך לחפש במפה היכו נמצאת פוקסבורו, העיר שבה משחקים הפטריוטס את משחקי הבית שלהם. "זו ההחלטה הטובה בהיסטוריה של המועדון", הוא אמר לבעלים רוברט קראפט כשלחצו ידיים בפעם הראשונה. הוא תפס את מקומו של דרו בלדסו הפצוע וזכה בסופרבול. האהבה שלו לפוטבול וההתמכרות לניצחונות הניעו את הקריירה שלו בתחילת הדרך, אבל ההמשכיות הייתה ההישג הפנומנלי שלו. בין השנים 37-43, בריידי הגיע לחמישה סופרבולים וזכה בארבעה. מדובר בנתון פסיכי. יש לו יותר טבעות אליפות (שבע) מאשר כל קבוצה אחרת בליגה.
הוא היה סופרסטאר ענק, אבל בוסטונאי מהשורה: הוא עמד עם הרבבות על מסלול המרתון כדי לעודד את הרצים, הוא שיחק עם ילדיו על גדות נהר צ'ארלס והחליק ביחד עם הורים אחרים על משטחי הקרח. בוסטון המתקרבנת (ספורטיבית) עמדה מאחוריו כשהליגה האשימה אותו ברמאות והשעתה אותו לארבעה משחקים, ובוסטון הליברלית-דמוקרטית הסתכלה לצד השני כשבריידי תמך בפרטנר הגולף שלו, דונלד טראמפ, במרוץ לנשיאות.
רשימת השיאים שלו בלתי נגמרת ובלתי ניתנת לתפיסה והשגה. הוא היה קוורטרבק משעמם בהשוואה לפטריק מהומס (בתחילת הקריירה, בניסיון ריצה של בריידי, הפרשן אומר: זה כמו שג'ים קרי מנסה לשחק בתפקיד קולנועי את טום בריידי). אבל הוא הפך את המשחק הכי מסובך בפלנטה לקל. התיאום שלו עם קווי ההתקפה הפכו אותו למכונת יארדים. מהומס היורש, שישחק בקרוב בסופרבול השלישי שלו, הוא האנטיתזה לבריידי, האופציה הראשונה עבורו היא לזוז עם הכדור בידיים. למי שהיו אי אלו ספקות בעניין: בריידי בגיל 200 ניצח עם טמפה ביי בסופרבול את קנזס סיטי של מהומס הצעיר.
ריידי היה מאוד טוב בעונה הרגילה. הוא הוביל 39 קאמבקים לאחר פיגור בשלושה רבעים. פייטון מאנינג השיג 43. בפלייאוף, תחת הלחץ של אתה מפסיד והעונה שלך מתה, בריידי הוביל תשעה קאמבקים כאלו. למאנינג יש שניים. בריידי היה סנסציוני בפלייאוף. היו מי שטענו שהוא קוורטרבק של שיטה, שהוא חייב הכל למאמן ביל בליצ'ק. בריידי הלך לטמפה ביי ובגיל 41 זכה באליפות בשנה הראשונה שלו שם, הפטריוטס של בליצ'ק קטעו את רצף ההגעה לפלייאוף.
החלטה גורלית אחת
הוא יכול היה לקבל כל סכום שידרוש, ובמקום, כדי לנצח את תקרת השכר, הוא ויתר על סכומים עצומים כדי לאפשר לפטריוטס להחתים כישרונות גם באגפים אחרים של הקבוצה. עם משכורות בגובה של רבע מיליארד דולר לאורך הקריירה (ועוד מאות מיליונים מפרסומות) אין חשש שבריידי יסבול מחרפת רעב, אבל לפי הערכות הוא ויתר על 80 עד 100 מיליון דולר בחוזים כדי שהקבוצה שלו תישאר חזקה. הוא מעולם לא היה הקוורטרבק הכי יקר בליגה. אלו בדיוק הדברים שאתה לא יכול למדוד ולכמת כשאתה בוחן שחקן לליגה מקצוענית.
בפלייאוף 2002 נגד הריידרס, השופטים שרקו לטובתו כי הכדור נשמט מידו בעת ניסיון זריקה ולא אבד לו (THE TUCK RULE). מדובר ברגע שמדברים עליו עד היום. כל שריקה אחרת והריידרס מנצחים, הוא לא זוכה בסופרבול וחוזר לחמם את דרו בלדסו מהספסל. "היה לי הרבה מזל במהלך הקריירה", אמר בריידי, "אבל מזל מגיע למי שעובד קשה ושניהם ביחד עושים רגעים גדולים". הנה עוד דבר שלמדנו מהקריירה של ברייידי. החלטה גורלית אחת, חוק גבולי, יכולים להכריע את הנצח שלו, את הייעוד, אבל אתה חייב לעזור לרגע הזה, לנצל אותו עד תומו. מזל מגיע בסופו של דבר לכל אחד, אבל אתה חייב להיות מוכן, לא לפספס את הרגע. בריידי תמיד היה מוכן.
הודעת הפרישה המקסימה והפונקציונלית של בריידי הגיעה יום לאחר שהוא נכח בפרמיירה של הסרט "שמונים לבריידי", על ארבע נשים בין הגילאים 76-91, שמסרבות לפרוש ונפגשות במשחק סופרבול של הכוכב (בריידי היה אחד מהמפיקים של הסרט ומופיע בו בכמה הופעות אורח). "החיים הם חיפוש אחרי תכלית בכל בוקר כשאתה קם", אמר בריידי אחרי ההקרנה, "ואז, כשאתה מוצא משהו שאתה אוהב לעשות, מאוד מאוד קשה להפסיק".
הביקורות לא ממש אהבו את הסרט. "טום בריידי פרש מפוטבול, והוא צריך לפרוש גם מהפקת סרטים", נכתב באחת הביקורות הארסיות על הסרט. הנה עוד משהו שבריידי יצטרך להתמודד איתו: הוא כבר לא יוכל להיות הכי טוב במה שהוא עושה, והוא יחטוף מהמבקרים בלי יכולת להשתיק אותם עם הכדור.
בריידי לא נולד לזרוק כדורי פוטבול כמו מאנינג, בנו של קוורטרבק מפורסם. הוא נולד כדי לרדוף אחרי הזריקה המושלמת, לרדוף אחרי הווינריות האולטימטיבית. הוא הזיע עבור מה שהוא השיג. תומאס אדוארד פטריק בריידי ג'וניור היה מוכן לעשות הכל כדי להיות הכי טוב, ג'אנקי של ניצחונות. הכל, אפילו להפוך את גלידת האבוקדו לפופולרית.
השנה האחרונה של בריידי לא הייתה השנה המבריקה ביותר שלו קבוצתית. טמפה ביי סיימה במאזן שלילי, הפעם היחידה בקריירה של בריידי שהקבוצה שלו סיימה במאזן שלילי (אולי הסטטיסטיקה הכי מדהימה שלו), אבל זו לא הייתה אשמתו של בריידי. הוא זרק 490 מסירות מוצלחות, שובר עוד שיא של הליגה, ושוב של עצמו. קרוב לוודאי שההפסד לדאלאס בפלייאוף היה המשחק האחרון שלו. במשך רוב העונה הוא נראה קצת שבור, עצוב. ביחד עם הגירושין, הוא נראה כמו שחקן פוטבול במשבר אמצע החיים ששואל את עצמו למה הוא כאן ומאיפה הולכים מכאן.
בריידי תמיד היה מוכן. הוא היה מתאמן תמיד בשבועות של הסופרבול, אפילו בסופרבולים שבהם לא השתתף, הוא היה ישן בפיג'מות מיוחדות, הוא בנה אימפריית עסקים של אוכל בריא, אימונים, מותג אופנה, חברת הפקות. הוא מעולם לא היה איש של תהילה. הוא מוכן לפרישה. שלום לפרק 2.
אבל לכו תדעו. פוטבול לא הגדיר את בריידי. פוטבול היה בריידי. איזור המדיטציה שלו. לאן הולכים מכאן כדי לחפש את השלמות? יש קבוצה בסן פרנסיסקו, האהדה הראשונה שלו, שוויתרה עליו בקלות בדראפט, ושחסר לה בדיוק קוורטרבק עילית אחד כדי לחזור לגדולה של ימי ג'ו מונטנה שלה. אין הפי אנדינג יותר גדול מזה. וטום בריידי תמיד היה חלשלוש בפני פיתויים ספורטיביים כאלו.
הוא יכול היה לקבל כל סכום שידרוש, ובמקום, כדי לנצח את תקרת השכר, הוא ויתר על סכומים עצומים כדי לאפשר לפטריוטס להחתים כישרונות גם באגפים אחרים של הקבוצה. לפי הערכות הוא ויתר על 80 עד 100 מיליון דולר בחוזים כדי שהקבוצה שלו תישאר חזקה
אבל אלו רק ספקולציות, כמו הספקולציה שהוא יחזור לשנת פרישה אחרונה בניו אינגלנד. עד שהכל יתבהר, עד שנדע איך בריידי יתגבר על הגירוי בספטמבר הראשון מאז שהיה ילד שבו לא יהיה מעורב במשחק שהוא כה אהב וכה אהב אותו (אבא של בריידי, יושב ראש חברת ביטוח שטרם פרש למרות גילו, אמר השבוע: "ימי ראשון שלי ושל אשתי יהיו מאוד ריקים השנה"), צריך אולי להסתכל על בריידי היותר האנושי, לא שחקן וסלבריטי העל, זה שהחזיק במצלמת הטלפון שלו והסריט קליפ פרישה פשוט, עם העיניים החודרות והשיניים פרסומת למרפאת שיניים שלו. זה קליפ יפהפה, כי זה קליפ שבו כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם טום בריידי. אבא אוהב ומסור לשלושה ילדים, שהיה חייב להחליט בין קריירה למשפחה, ולא הצליח ממש למצוא את האיזון המתאים ואיפה להקריב, ובחר בקריירה ואיבד את המשפחה, וגם הפסיד מיליונים בעסקי הקריפטו. ועכשיו החליט לשים לזה סוף ולהשקיע בילדים. ואם חוזרים פעמיים או שלוש על הקליפ, אפשר לראות את זה בבירור: את העצב וההקלה בכל הבעה של העיניים.
מצא זמן להזדקן
ב-2008, אחרי שלוש זכיות בסופרבול, ואחרי עונה של 0:18 (העונה המפלצתית עם רנדי מוס שבה בריידי הופך למוסר עצום ולא רק שחקן של המערכת. המערכת הופכת לבריידי), החלו דיוני סיכום על השושלת של ניו אינגלנד ועל הקריירה של בריידי. מדובר בסיכומים שנכתבים כבר 15 שנה. הוא נפצע ב-2009 במשחק הראשון של העונה והפסיד את כולה. מאז הוא לא הפסיד משחק אחד בגלל פציעה.
החזרה מהפרישה בשנה שעברה (הרבה ארגונים פשוט חידשו השבוע את הציוצים שלהם מלפני שנה), הייתה מובנת. בריידי היה הקוורטרבק הכי טוב בליגה, הוא הפסיד בשנייה האחרונה לקבוצה שבסופו של דבר זכתה בסופרבול אחרי שהחזיר אותה מפיגור של 27:3 נגד לוס אנג'לס ראמס, קבוצה שהמאמן שלה צעיר יותר מבריידי. כוכבים גדולים מחויבים לשחק אם הם בכושר משחק כזה גם בגיל מאוחר. אז בריידי חזר. והוא חזר לתובנה ברורה: טום בריידי היה שחקן לא אנושי, אבל אפילו הוא ומשטר האימונים שלו והגלידה אבוקדו ואני לא אוכל תותים כי זה רעל, אפילו כל אלו לא יכלו לזמן, ולקפלים שהוא מקפל את חייך. או כמה שסיכמו את זה שתי הכותרות מתוך הניו יורקר: "טום בריידי לעולם לא מזדקן" (לפני שנה) ו"טום בריידי הזדקן" השבוע.
פורסם לראשונה: 17:43, 03.02.23
