קיירי ארווינג הוא רשע ספורטיבי. הוא לבש את הז'קט הזה מהרגע שבחר ללכת לאוניברסיטת דיוק האליטיסטית והשחצנית. הוא שימר את הדמות הזאת בהתנהגות פרימדונית על המגרש ובהתבטאויות מעוררות מחלוקת מחוץ למגרש (כולל הסירוב להתחסן). הוא פירק את החבילה עם לברון, שנה אחרי אליפות, כי לא בא לו טוב לשחק בצלו.
זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
כשבוסטון הביאה את ארווינג ב-2016, מי שהיה אמור להיות החתיכה האחרונה החסרה לחלום האליפות של המאמן ברד סטיבנס והג'נרל-מנג'ר דני איינג', האוהדים קיבלו אותו בחום - אבל גם בחשדנות. בוסטון ויתרה עבורו על אייזיאה תומאס, שלא רק היה אהוב האוהדים, אלא שבפלייאוף לפני כן נתן הופעות הרואיות למרות פציעה לא קלה ולמרות המוות של אחותו בתאונות דרכים.
השנתיים של ארווינג בבוסטון הן חלום בלהות ספורטיבי. פציעות שלו ושל כוכבים אחרים קרעו את הסלטיקס לגזרים בעונתו הראשונה, אבל הקבוצה הצליחה להגיע לגמר המזרח ולמתוח את קליבלנד למשחק שביעי. ארווינג לא שיחק בכל הפלייאוף הזה: עוד לפני סוף העונה הרגילה הוא קבע תור לניתוח שולי בניו-יורק, ומיד אחריו התברר שהוא צריך לעבור ניתוח נוסף שגמר לו את העונה.
בשנה השנייה הוא מואס מיד בתחילת העונה בתפקיד המנהיג ומצלצל ללברון לקבל עצות. האוהדים לא יכולים לסבול אותו (למרות שהוא מצהיר בפרסומת שהוא רוצה שהגופייה שלו תיתלה מתקרת האולם). הוא משחק סדרה גרועה נגד מילווקי בחצי גמר המזרח, בוסטון מודחת.
ארווינג לא חיכה הרבה כדי לחתום בברוקלין. בעונה שעברה, השנייה שלו במדי הנטס, הוא הגיע לסדרת פלייאוף נגד האקסית בוסטון וניצח, לא לפני ששרף תבלינים כדי לגרש את השדים והרוחות הרעות מהאולם של הסלטיקס. הוא ניגש למרכז המגרש, דרך על הקמע שמצויר על עיגול האמצע וציחצח עליו את נעליו.
הקהל באקסטזת שנאה. האוהדים בבוסטון לא זקוקים להרבה כדי לפרוק את השנאה שלהם על יריבים, במיוחד אם הם מניו-יורק ולא מזיק שהם שחורים. זו בוסטון האירית, הלבנה, הגזענית, וזה קולוסיאום הספורט שבו אפשר לפרוק הכל. אוהד זרק עליו בקבוק מים, דברים נוראיים נאמרו עליו, וכוכב הסלטיקס ג'ייסון טייטום נזעק להרגיע את סרנדת הזעם והשנאה של האוהדים שלו. זהו רגע מזוקק של ספורט וחברה.
בתחילת השבוע ארווינג עשה את הצעד הכמעט אחרון שלו כדי להפוך לרשע ספורטיבי מהאגדות. הוא חזר לבוסטון, לאולם השנוא עליו ושבו הוא השנוא ביותר, לסדרה בסיבוב הראשון של הפלייאוף שבה הוא וברוקלין הם אנדרדוג. האוהדים היו באקסטזת שנאה כמעט מוצדקת. הם שרקו בוז בכל פעם שמישהו שרצה למסור את הכדור הסתכל לעברו, ושרקו בטירוף כשארווינג נגע בכדור והחטיא את זריקותיו הראשונות.
האצבע המשולשת לעבר אוהדי הסלטיקס
אבל זהו בדיוק הרגע שבו אתה הופך לרשע ספורטיבי, כשאתה מחבק אליך בחום את תפקיד הרשע, כשכבר לא ממש אכפת לך מה אומרים או חושבים עליך. כשכל שריקה מעוררת בך את התשוקה הספורטיבית הכי טהורה של "אני הולך לגרום לכל אחד ואחת מהם להצטער שהם באו לפה כדי לשרוק לי בוז במקום ליהנות מספורט".
ארווינג נכנס לעולם האפל של הרשעות, והרגיש פתאום בבית, בנוח, ביטחון עצמי של לישון על כרית מוכרת. הכדורסל שלו לא היה בליל של סטטיסטיקות שכמעט ניצח לברוקלין את המשחק, אלא מופע מטאפיזי. הוא הפך לבעל מקצוע שקיבל את הייעוד הלא נעים של להיות רשע, שנותן לאוהדים היריבים יותר סלים משוגעים ככל שהבוז שלהם גדול יותר, שמבטל לחלוטין את המשחק הלא משכנע של קווין דוראנט. ועל הדרך מוציא לאוהדים המקומיים אצבעות משולשות (לצלילי קנס של 50 אלף דולר. לא זולה היא תלבושת הרשע).
מופע 39 הנקודות והסלים הווירטואוזיים שלו לא הספיק במשחק הראשון. ברוקלין הפסידה מסל בשנייה האחרונה בסדרה שלפחות לפי פתיחתה מאיימת להיכנס לפנתיאון הפלייאוף של ה-NBA. במשחק השני, למי ששואל, קיבלנו בדיוק את ההיפך: ערב חלש להחריד של ארווינג (10 נקודות ב-4 מ-13 מהשדה) והפסד נוסף של הנטס, ששמטו יתרון דו-ספרתי בדרך ל-114:107.
עבור ארווינג זה לא מספיק אם הוא רוצה לעשות את הצעד האחרון כדי לקבל את אות אבירות הרשעות הספורטיבית. קיירי יהיה חייב לשבור לאוהדים הללו את הלב, ואז לצחצח עליו את סוליות נעליו.
רשעות ספורטיבית, פנים רבות לה
ארווינג הוא לא הראשון שהשתמש בעולם הספורט כממלכת הרשע שלו. רוב המדורגים בצמרת הרשעים הספורטיבית נמצאים שם בגלל הגזענות המתועבת שלהם: עולם הספורט שבו רוב משתתפיו שחורים ואילו רוב המאמנים והבעלים הם שחורים הוא קרקע פורייה להתבטאויות ולדרכי התנהגות גזעניים, אבל לא רק.
הרשע הספורטיבי הגדול ביותר, לדעתי, הוא אמרגן האגרוף הססגוני דון קינג. קינג הרג שני אנשים: אחד בירייה בגב ב-1966, בית המשפט פסק מאוחר יותר כי הייתה מוצדקת; השני בדריכה על פניו של הקורבן בגלל חוב של 600 דולר, פשע שעליו ריצה ארבע שנות מאסר בלבד. ואז קינג באמת התחיל לעבוד. הוא קידם את המתאגרפים הגדולים בעולם: לארי הולמס, מוחמד עלי, מייק טייסון. הוא עזר לקדם כמה מהקרבות המונומנטליים בתולדות האגרוף. אבל מה שדון קינג באמת קידם היה את עצמו.
הוא סירסר בספורטאים שלו, השתמש בהם כדי לחתום על חוזי קרבות במחירים מדהימים, רק כדי לגזור קופון אסטרונומי לעצמו. "דון קינג אשם בכל מה שקרה לי בחיים", זו אמירה קשה ביותר, וקשה שבעתיים בהתחשב בחייו של מי שאמר אותה, מייק טייסון.
קינג היה נבל אמיתי, אדם ללא מודעות וללא מצפון. הוא היה עושה דברים מזעזעים עם חיוך על הפרצוף, היה מחתים מתאגרפים על חוזים שחלבו מהם את הכסף לטובתו, והיה חוזר מיד להציע להם חוזה נוסף. קינג היה דמות אבהית להרבה מהדמויות הללו, הרבה יותר מעוד אמרגן ציני. הם האמינו בו, תלו בו תקוות, הפקידו בידיו את חייהם ואת עתידם, הקיזו דם בזירה נגד כמה מהאנשים החזקים ביותר בעולם - וקינג בגד בהם.
ויש את לטרל ספריוול שהמאמן פי-ג'יי קרליסימו כל כך עיצבן במהלך אימון בגולדן סטייט, שספריוול פשוט לא היה יכול להתאפק וחנק אותו. כמה שנים לאחר מכן, כבר כשחקן במינסוטה, הקבוצה הציעה לו חוזה של 21 מיליון דולר. הוא סירב. "יש לי ילדים להאכיל", הסביר. כמה שנים לאחר מכן, במסגרת הסדר משפטי בינו לבין גרושתו, אסר השופט על ספריוול אפילו לראות את הילדים.
טיי קוב היה שחקן הבייסבול הכי טוב, פופולרי ושנוא של התקופה שלו (העשורים הראשונים של המאה הקודמת). הוא הלך מכות עם שופטים, נכנס בכוונה בשחקני יריב עם מסמרי הנעליים שלו כשגלש לבסיס, הרביץ לאוהד שהקניט אותו ביציע למרות שלאוהד נקטעו שתי הידיים בגלל תאונה, נחשד בגזענות. פעם אחת קילל והרביץ לנער מעלית שחור כי היה "שמח מדי". כשעובד שחור אחר במלון הגיע לעזור, קוב דקר אותו. ולקינוח: הוא עזר בהטיית תוצאות משחקים שבהם שיחק ושעליהם הימר.
קבוצת הפוטבול ניו-אינגלגנד פטריוטס הייתה ארגון שלם שנכנס לדמות הנבל: מהמאמן המקיאוולי ביל בליצ'יק, דרך הקוורטרבק יפה התואר טום בריידי שנשוי לדוגמנית העל והפך מבחירת דראפט שולית לשחקן הכי טוב בעולם, ועד למגע המידאס שלהם עם כל שחקן כמעט שהגיע לקבוצה. בתיבול כמה וכמה רמאויות, הפטריוטס הפכו לארגון השנוא ביותר בספורט (מיאמי היט בשנים של לברון, כריס בוש ודוויין ווייד נתנה להם תחרות יפה).
לברון ג'יימס מגלם רשע ספורטיבי מסוג אחר: הוא נטש את בחירת לבו מהתיכון ושבר את לבה כדי לחיות עם צעירה יפהפייה במיאמי, שאיתה הצליחה להביא ילדים לעולם והפך לאחד הספורטאים השנואים על הפלנטה (זוכרים עוד ספורטאי שאוהדים שרפו את הגופייה שלו כמו שאוהדי קליבלנד עשו אחרי העזיבה שלו?). ג'יימס קיבע אז עובדה פשוטה: אוהדי ספורט זקוקים לנבלים אמיתיים כדי לשנוא ולשמוח על הניצחון של הקבוצה שלהם, כמעט כמו בסרט. ג'יימס הצליח לכתוב לעצמו תסריט גאולה כשחזר לקליבלנד והוביל אותה לניצחון בלתי אפשר בגמר נגד גולדן סטייט. את סל הניצחון המכריע של הסדרה הזו קלע חברו לקבוצה, קיירי ארווינג.
אי אפשר לכתוב על נבלים בספורט בלי להזכיר את לואיס סוארס. קונור מגרגור הגיע למעמד כל כך גבוה של נבלות, עד שהמפיקים של הסרט של ג'יימס בונד הציעו לו אודישן בתפקיד הנבל. הוא סירב, כמובן. ניק קיריוס היה יותר מדי עבור הפרשן ג'ון מקנרו, אחד הנבלים הגדולים ביותר שידע הטניס.
ונסיים בנבל שיודע שהוא נבל ועדיין אף אחד לא יכול להפסיק לאהוב אותו. "אני יכול להיות רע אם רוצים, ואני יכול להיות טוב אם רוצים, אבל עדיף להיות רע כי ככה אתה יכול לדעת מה אנשים באמת חושבים עליך" - הוגה הדעות זלאטן איברהימוביץ' בציטוט שכמו נלקח מ"באטמן".
