אני זוכר את עצמי ילד בעודי עושה את דרכי לבלומפילד כשאני שואל את אבא "מה ההבדל בין קבוצה לבין נבחרת", והוא בתשובה עונה "נבחרת? הנבחרת זה הכל. זה החלום של כל שחקן. זה מעבר לכדורגל, מעבר לכישרון, זו זכות שכל שחקן נלחם כדי להגשים אותה".
ואני הילד שלא כל כך מבין על מה הוא מדבר, וחוץ מלהכיר את הלחמנייה עם הנקניקייה המדוברת מחוץ לבלומפילד הישן הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי בראש "וואלה, איזה חלום זה להיות שחקן נבחרת".
היום כשאני לא מבוגר מדי ולא צעיר מדי, התחושה שלי היא שאיכשהו הזכות הזו הפכה ל"על הדרך". שחקנים באים, הולכים וחוזרים – שום זכר לאותה "זכות" שאבא דיבר עליה בדרך לבלומפילד. נוצר הרושם שהגאווה ללבוש את המדים הלאומיים כבר לא נמצאת בראש מעיניי השחקנים.
אני בטוח שבנוגע לפרשת ערן זהבי יש המון דעות לכאן ולכאן, חלקן גורסות שלכוכב מגיע חדר משלו, אחרות קובעות שהמאמן והמנהל מקצועי הם האוטוריטה ועל פיהם יישק דבר בסופו של יום. אבל יש לי רק שאלה אחת, הנבחרת שלנו הפכה לעד כדי כך לא חשובה שההצלחה שלה תהיה תלויה בכן חדר לבד או לא חדר לבד?
אני לא יודע מי צודק בסאגה המאוסה הזו, אבל דבר אחד ברור: היא רק מורידה מכבוד הנבחרת ומהאינטליגנציה שלנו האוהדים.
ואני? אני אשאר אותו ילד קטן באוטו בדרך לבלומפילד שמשוכנע שלהגיע לנבחרת ישראל זה החלום הגדול ביותר של כל שחקן.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
