כשחושבים על זה, לתיאגו אלקנטרה לא הייתה בעצם שום ברירה. במונדיאל בארה"ב ב-1994, כשבבטו כבש את השער השני של נבחרת ברזיל במהלך ה-2:3 הענק על הולנד ורץ לחגוג עם ריקוד העריסה המפורסם לאחר הולדת בנו, הצטרפו אליו מצד אחד רומאריו הגדול ומצד שני מאזיניו - אבא של תיאגו. בבית, תיאגו שהיה אז רק בן שלוש וכבר השתרך אחרי אביו לאימונים בקבוצותיו, סידר נעליים כמו קונוסים וכידרר ביניהן בסלאלום עם כדור קטן לתוך הסלון.
כמו הרבה ילדים לכדורגלנים בינלאומיים, הוא נאלץ לנדוד לא מעט. הוא נולד באיטליה, מיד לאחר המעבר של אביו מוואסקו דה גאמה הברזילאית שבה החל את הקריירה, לתחילת המסע האירופי שלו בלצ'ה הקטנה. אחר כך האבא עבר לשחק בפיורנטינה, חזר לברזיל לשתי עונות בפלמייראס, עבר לספרד לשנתיים במדי ולנסיה וממנה לסלטה ויגו - שם שיחק ארבע עונות שבחלקן שיתף פעולה עם חיים רביבו, לפני עונת פרידה מאירופה באלצ'ה וסיבוב פרידה מהכדורגל בכלל, שוב במולדת, עם 15 משחקים במדי קבוצת ויטוריה, בעיר סלבדור שבמדינת באהייה. מלבד לזו האחרונה, תיאגו הצטרף לכל התחנות האלו (והחל משלב מסוים גם ראפיניה הצעיר ממנו בשנתיים).
בעונת הפרישה של אביו הוא נשאר רחוק ממנו, עם שאר המשפחה, בריו דה ז'ניירו. אבל גם בתנאים האלו וכילד קטן - הכדורגל נשאר מרכז החיים עבורו. בתחרויות הקטרגל שבהן השתתף בכיתה א' עם בית ספרו הוא היה כל כך טוב, עד שמפעם לפעם היה צורך לשלוף את המסמכים הרשמיים שיוכיחו שהוא אכן תלמיד מן המניין ולא הובא כחיזוק מיוחד.
גם הפרישה של מאזיניו מכדורגל ב-2001 בברזיל, כך התברר, לא הייתה הסוף לנדודים. בשנת 2004 הוא החליטו לחזור לספרד ולהקים בית ספר לכדורגל בוויגו, העיר שבה העביר את התקופה הארוכה ביותר מחוץ לברזיל. שם גם התחילה להיכתב האגדה הפרטית של תיאגו. בגיל 11 הוא סיפר בראיון על החיים כבנו של כדורגלן: "זה נחמד, אני רואה כדורגל באצטדיונים טובים, פוגש כדורגלנים חשובים ועדיין יש לי זמן ליהנות מהחיים".
"המאזיניו הנכון"
הפרק הבא בסיפור הזה אמור היה להיות מטבע הדברים השתלבות של תיאגו בסלטה ויגו, הקבוצה הגדולה של העיר שאביו היה אחד האחראים להפיכתה לקבוצת צמרת ספרדית בשנים בהן שיחק בה. אלא שהדברים קרו אחרת, לפחות על פי הסיפורים: כשמאזיניו, עוד בימיו כשחקן פעיל, הגיע אל אנשי המועדון ושאל אותם אם יקבלו את שני בניו, תוך שהוא מתאר את תיאגו כ"קשר בעל טכניקה גבוהה במיוחד" (ראפיניה חלם אז בכלל להיות שוער), נאמר לו שהקבוצה מלאה, מכיוון שהעונה כבר הייתה בעיצומה. אז מאזיניו פנה למועדון מקומי אחר, אורקה, ונתן לתיאגו לעשות שם את הקסמים שלו.
בשלב הזה תיאגו כבר התחיל לעשות לעצמו שם בספרד ככדורגלן מוכשר בתחילת דרכו. לצד הייחוס המכובד והמוכר בעיר, תפסו את העין הטכניקה הגבוהה, הווינריות הגבוהה עוד יותר, והביטחון העצמי הגבוה אפילו יותר משתיהן יחד. למרות שהייתה בו אהבה גדולה ותשוקה גם לקפוארה, הוא אמר כבר באותו ראיון בצורה ברורה: "אני רוצה להיות כדורגלן. שום דבר אחר". אמו, שחקנית כדורעף לשעבר בנבחרת ברזיל, סיפרה שתמיד ניסה לחקות את אביו והעריץ אותו.
במפגש הראשון של הקבוצה מול קבוצת הילדים המקבילה של סלטה, כשאביו יושב ביציע, תיאגו החליט לעשות שינוי בתרגיל הקרן הקצרה הקבוע של הקבוצה, שתמיד התחיל אצלו. במקום להגביה את הכדור מקצה הרחבה לראש של אחד מחבריו, הוא סובב אותו לחיבורים הרחוקים ולרשת. מאמנו אז סיפר שאנשי סלטה עמדו ומחאו כפיים והקניטו את אביו ש"המאזיניו הלא נכון שיחק אצלם".
המשך ההתפתחות שלו היה במועדון בשם קלמה מהעיר אלצ'ה (כן, קבוצתו האחרונה של האב בספרד). מדובר במועדון שאינו מחזיק בקבוצה בוגרת והפילוסופיה שלו היא של פיתוח שחקנים באקדמיה והשבחתם. אחר כך הגיעו ארבע שנים במחלקת הנוער של פלמנגו - חזרה בברזיל - ואז התחיל פרק ברצלונה שלו. אוהדי בארסה, וגם המומחים, מביאים את תיאגו כסמל לתחילת התקופה החשוכה של אי-שילוב שחקני אקדמיית לה מאסיה במועדון. השחרור שלו לבאיירן ב-2013 תמורת 25 מיליון אירו היה תוצאה של העובדה שבברצלונה לא הצליחו לספק לו מכסת דקות מינימלית שעליה סוכם. העובדה שפפ גווארדיולה היה האיש שהביא אותו כנדוניה כשחתם בבאיירן רק הדגישה עוד יותר את הטעם החמוץ הזה.
אנחנו בישראל כבר ראינו מקרוב על מה הקטלאנים מוותרים אחרי שראינו אותו נועץ בטדי באותו הקיץ שלושער במדי נבחרת ספרד, בגמר אליפות אירופה אירופה עד גיל 21. שנתיים קודם לכן הוא כבר היה חלק מהנבחרת הספרדית שזכתה באותו התואר בדנמרק, אחרי שגם את הנבחרת עד גיל 17 הוא הוביל לתואר המקביל (2008).
הרכב גנטי של קשר מרכזי
יש לא מעט דוגמאות לדורות של הורים וילדים של ספורטאים. לא תמיד הילדים בוחרים באותו הענף של הוריהם, וגם אם כן - לא תמיד הם הולכים באותה הדרך מבחינת התפקיד במגרש או הסגנון. אבל במקרה של תיאגו ומאזיניו, יותר מאשר במראה החיצוני, ה-DNA המשותף ניכר באופן שבו הם משחקים כדורגל. תיאגו נצמד לעמדת הקשר המרכזי שאביו פיתח לכדי אומנות, ושידרג אותה למדרגת היי-טק. אצל אף אחד מהם המספרים היבשים בדפי הסטטיסטיקה המסורתיים הם לא העניין המרכזי. 45 שערים ו-57 בישולים ב-390 משחקים בכל המסגרות לאורך הקריירה של תיאגו עד כה, לא ישמטו את הלסת של אף אוהד כדורגל - במיוחד לא כשהגיעו בשתי מכונות שערים מטורפות כמו ברצלונה ובאיירן. זה נכון אפילו יותר לגבי 17 השערים הרשומים על שמו של מאזיניו ב-371 משחקים בקריירה (על פי תיעוד פחות מהימן, עם קושי לאסוף נתונים על מספר הבישולים).
במקרה של שניהם, העניין הוא התבונה, השליטה בקצב המשחק והשילוב של טכניקה ברזילאית עם אגרסיביות - והמספרים "העמוקים" - מסירות מפתח, אחוזי דיוק, זכייה בתיקולים. לתיאגו זה הספיק בינתיים בשביל 16 תארים מכל הסוגים כשחקן מפתח בבאיירן מינכן ועוד קודם לכן שמונה נוספים כשחקן פחות משמעותי עם ברצלונה. למאזיניו, זה הספיק, מלבד שתי אליפויות ברזיל, לגביע קופה אמריקה אחד ולגביע עולם אחד - ההוא עם העריסה ב-1994 - שכנראה שקולים לכל שני תריסר התארים הקבוצתיים של בנו עד היום.
תיאגו נחת בשבוע שעבר בליברפול אחרי שבע עונות בבאיירן מינכן, שהיו עמוסות בתארים, בהערכה מכל גורמי המקצוע - וגם בפציעות. המשחק האחרון שלו בבאיירן היה תצוגת מופת של ניהול משחק ונטרול הברק של פ.ס.ז' בגמר ליגת האלופות. תשאלו את ניימאר, שהתעטף בצל שלו לאורך כל המשחק. אתמול הוא נעדר מול ארסנל (1:3) בגלל מה שהוגדר כפציעה, אך ייתכן והיו למעשה תסמינים מוקדמים של מה שהתברר בדיעבד כהידבקות בקורונה, כפי שהודיעה ליברפול. בהנחה שהבידוד יספיק ולא תהיה הסתבכות בלתי צפויה, במועדון מקווים שזה לא סימן לבאות ומעדיפים להתרכז במה שהוא כן עשה בהופעת הבכורה שלו בקבוצה, שהייתה כל מה שיורגן קלופ חלם עליו. ליברפול נראתה טוב יותר מצ'לסי גם לפני ההרחקה של אנדראס כריסטיאנסן, אבל היא גם נראתה קצרה ברעיונות לפיצוח ההגנה במשחק העומד. היתרון המספרי היה תעודת הביטוח של קלופ לזרוק פנימה את תיאגו מיד עם פתיחת המחצית השנייה ועוד לפני שממש התאמן עם הקבוצה, במצב של 0:0.
החיבוק המצופה בין השניים לפני העלייה שלו לדשא אומנם עדיין צריך ליטוש (החיבוק בסיום כבר עבד טוב יותר), אבל על המגרש התוצרת הייתה מיידית. שוב, לא במספרים, אבל הלחץ שהוא הפעיל על כל ניסיון של צ'לסי להתחיל מהלך אחרי שכדורים הורחקו מהרחבה שלה, והנדסת הכדור המתמשכת שלו בתחילת ההתקפה שהובילה לשער הראשון של סאדיו מאנה, היו מיקרוקוסמוס של החלומות של אוהדי ואנשי ליברפול. קשר יצירתי ברמה הכי גבוהה, כזה שלא היה להם מאז שקוטיניו עזב - ואף מאיים להיות טוב ממנו הרבה יותר.
פורסם לראשונה: 16:02, 29.09.20
