איך שלא נסובב את זה, הדמות המרכזית בגמר ליגת האלופות 2021 הוא רק אחד: פפ גווארדיולה. אף שחקן משתי הקבוצות, מנצ'סטר סיטי וצ'לסי, וגם לא מאמנם של הבלוז, תומאס טוכל, לא מסקרן יותר, מעניין יותר ומסעיר את הדמיון יותר מאשר מאמנה של הקטלאני של סיטי.
לדעת רבים גווארדיולה הוא המאמן הטוב בעולם, שאין שני לו בכל מה שקשור ליצירתיות, מחשבה טקטית מעמיקה, ניהול סגל וניהול משחק. הוא המאמן הכי משפיע בתבל, שעשרות ומאות מאמנים שואבים ממנו השראה.
אבל לעומתם יש לא מעטים שטוענים שההילה סביב גווארדיולה היא מוגזמת ולא פרופורציונלית. ששתי הזכיות היחידות שלו בליגת האלופות היו לפני 10 שנים ויותר, וגם זה בזכות שחקנים כמו לאו מסי, צ'אבי ואנדרס אינייסטה. שבבאיירן מינכן הוא נכשל שלוש פעמים ברציפות בחצי גמר הצ'מפיונס, ושלמרות תקציבי ענק ושחקני רכש במאות מיליונים הוא לא הגיע אפילו לחצי לגמר ליגת האלופות בארבע השנים הראשונות שלו עם מנצ'סטר סיטי.
אבל בשבת בערב פפ גווארדיולה יוליך את מנצ'סטר סיטי לגמר ליגת האלופות הראשון בתולדותיה, באצטדיון דרגאו בפורטו, מול צ'לסי, שכבר הייתה בעבר פעמיים בגמר וגם זכתה בגביע עם האוזניים הגדולות לפני תשע שנים.
ארבע השנים הראשונות של פפ כמאמן, בין 2008 ל-2012, קיבעו את מעמדו כאחד הגדולים בהיסטוריה. אלו היו ארבע שנים קסומות, בלתי ניתנות לשחזור, שבהן ברצלונה נכנסה לתודעה כאחת הקבוצות הגדולות בכל הזמנים, אולי הגדולה מכולן. ומי שניצח על התזמורת, בחר את הנגנים והתווה את הדרך, היה המאמן הצעיר והכריזמטי. זה היה ה"פפ טים", על כל המשתמע מכך.
הגדולה של ה"פפ טים" שהיא שיחקה כדורגל אחר. המאמן הצעיר הצליח לברוא פילוסופיית משחק חדשה. כזו שינקה כמובן מהערכים של הכדורגל ההולנדי וממורו ורבו יוהן קרויף, ובכל זאת הייתה חדשנית ופורצת גבולות בלא מעט מובנים. וכך, בזמן קצר מאוד, הצליח גווארדיולה, שהיה אז בקושי בן 40, להציב את עצמו בכותל המזרח של המאמנים הגדולים בהיסטוריה והיו אז מי שהשוו אותו לרפורמטורים הגדולים, כמו רינוס מיכלס, אריגו סאקי ואלכס פרגוסון.
במידה רבה בכל השנים האחרונות, אלו שאחרי ברצלונה, גווארדיולה מתמודד לא רק מול היריבות שלו, אלא גם מול עצמו, או אם לדייק, מול הסטנדרטים הכל כך גבוהים שהציב בתחילת דרכו.
אבל הנה, 10 שנים אחרי שברצלונה שלו ניצחה את מנצ'סטר יונייטד בוומבלי ב-2011, פפ גווארדיולה שוב מגיע לגמר ליגת האלופות. ופפ הוא מאמן שהפסיד מעט מאוד גמרים בחייו.
למעשה ב-23 משחקי הגמר שהיו לו בקריירה כמאמן, הוא הפסיד רק גמר גביע אחד – כשברצלונה נוצחה ע"י ריאל מדריד בגמר גביע המלך ב-2011. עוד שלושה הפסדים היו בסופרקאפ הגרמני, לא התואר הכי חשוב בעולם. בכל יתר 19 משחקי הגמר שהיו לו בקריירה, כשאימן בספרד, גרמניה ואנגליה, הוא ניצח.
נקודת המפנה של העונה
מעבר לעצם ההעפלה לגמר, מה שעשה העונה גווארדיולה במנצ'סטר סיטי הוא מדהים למדי. וצריך ללכת אחורה רק חצי שנה, כדי להבין עד כמה פפ הוא מאמן ענק. הזיכרון של כולנו הוא קצר, אז בואו נחזור ל-15 בדצמבר. כי שם בעצם הייתה נקודת המפנה של העונה כולה. באותו יום, במסגרת המחזור ה-13, סיטי סיימה בתיקו ביתי מאכזב 1:1 עם ווסט ברומיץ' החלשה. בעקבות התיקו סיטי ירדה למקום התשיעי בטבלת הפרמייר-ליג. היא ניצחה רק חמישה מ-13 המשחקים הראשונים של העונה ואיבדה לא פחות מ-16 נקודות – סך הנקודות שאיבדה בכל עונת 2018/19 ושתי נקודות יותר ממה שאיבדה בכל עונת 2017/18.
הפרשנים שאלו האם פפ גווארדיולה נכשל במשימה שהציב לעצמו: לבנות קבוצה מצליחה חדשה במנצ'סטר סיטי, אחרי שהראשונה שבנה זכתה בשתי אליפויות ואז איבדה את התואר לליברפול. האמת שזה נראה לא טוב. סיטי של תחילת העונה המשיכה את היכולת המאכזבת של העונה הקודמת. היא לא הצליחה להתאושש במשחקים בהם נקלעה לפיגור, ההגנה נראתה לא מאורגנת, וההתקפה הייתה חלודה. ב-13 המשחקים הראשונים הקבוצה שמרה על רשת נקייה רק חמש פעמים.
ארבעה ימים לאחר מכן הגיע משחק חוץ מול סאות'המפטון. זה לא היה משחק גדול, הוא הסתיים בניצחון דחוק של 0:1. אבל הוא התחיל סידרה של 15 ניצחונות ליגה רצופים ו-13 ניצחונות חוץ רצופים – שיא של כל הזמנים. זה לא קרה במקרה. הייתה מאחור יד מכוונת, היו שם כמה החלטות טקטיות דרמטיות – בהגנה, בקישור ובהתקפה – ששינו את העונה של סיטי מן הקצה אל הקצה.
נתחיל בהגנה. אחרי כל מיני ניסיונות בתחילת העונה פפ החליט שצמד הבלמים הקבוע שלו יכלול את ג'ון סטונס ואת הרכש מבנפיקה, הבלם הפורטוגלי רובן דיאש. מהרגע הזה והלאה סיטי הפכה לקבוצת ההגנה הטובה באנגליה. רובן דיאש זכה בתואר "כדורגלן העונה" באנגליה בצדק. השדרוג שהוא עשה לסיטי הוא לא פחות ממדהים. בערך מה שעשה וירג'יל ואן דייק כשהגיע לליברפול
פפ החליט לרכוש דווקא אותו כי הבין שיש בו את כל מה שהוא רוצה בבלם: פיזיות אדירה, ראיית משחק, שליטה בכדור וכושר מנהיגות. דיאש פשוט השכיח את וינסנט קומפאני, הבלם הבלגי שהיה מעמודי התווך של סיטי בעשור קודם וקפטן הקבוצה.
לפני ההפסד מול ברייטון, במשחק שלא קבע דבר ושסיטי שיחקה בו ב-10 שחקנים במשך 80 דקות, דיאש פתח ב-44 משחקים העונה בכל המסגרות, מהם סיטי ניצחה ב-35 וסיימה שישה בתיקו. ב-26 מהם היא שמרה על רשת נקייה.
כשדיאש הגיע נראה היה שמי שישחק לצידו יהיה אמריק לאפורט. אבל פפ העדיף לבסוף את ג'ון סטונס. המאזן של סיטי כשדיאש וסטונס היו בהרכב הוא מדהים: 21 ניצחונות, תיקו ושני הפסדים, כשאחד משני ההפסדים היה אותו משחק חסר משמעות מול ברייטון. בין נובמבר לפברואר סטונס ודיאש פתחו ב-15 משחקים בהם סיטי ספגה שער אחד בלבד שלא ממצבים נייחים.
נעבור לקישור, שם החליט פפ להזיז את אילקאי גונדואן, הקשר הגרמני הוותיק, 10 מטרים קדימה. במקום לתפקד בעיקר כקשר הגנתי, אילקאי, בעל הטכניקה הנהדרת וראיית המשחק, קיבל הוראה להיכנס לרחבה, להיות מעורב בקומבינציות ההתקפיות.
למעשה גונדואן הפך להיות מחליפו של דויד סילבה, שעזב בקיץ שעבר אחרי 10 שנים. והוא כבש בצרורות. מדהים, אבל גונדואן הוא מלך השערים של סיטי העונה, עם 13 כיבושים. בכל הקריירה הוא מעולם לא כבש יותר משישה שערים בעונה.
אבל השינוי הטקטי המרתק ביותר היה בהתקפה, שם יצר פפ שיטה שאין בה חלוץ של ממש, מספר 9. בשלוש העונות הקודמות של סיטי רק פעמיים היא נאלצה לפתוח בלי סרחיו אגוארו וגבריאל ז'סוס, ובשני המקרים היא הפסידה לצ'לסי בסטמפורד ברידג'.
פפ נאלץ לעשות זאת, בגלל פציעות של השניים, פעמיים גם בפתיחת העונה הנוכחית, מול לסטר ולידס. ואז, כשראחים סטרלינג פתח כחלוץ המרכזי, לסטר הביסה את סיטי 2:5 באיתיחאד ולידס סיימה איתה ב-1:1.
אבל באותו משחק מול סאות'המפטון ב-19 בדצמבר, כאשר שוב אגוארו וז'סוס לא עמדו לרשותו, פפ החליט לנסות משהו חדש. הוא עלה בלי חלוצים. סטרלינג אומנם שיחק, אבל בכנף שמאל. ברנרדו סילבה שיחק בכנף ימין. באמצע שיחקו קווין דה בריינה ופראן טורס.
שבוע לאחר מכן השיטה עבדה בניצחון 0:2 מול ניוקאסל וכעבור שבוע נוסף סיטי עלתה בלי חלוץ מול צ'לסי בסטמפורד ברידג', ובדקה ה-34 כבר הוליכה 0:3. גווארדיולה הבין שעלה על נוסחה מנצחת. והיא עבדה עבורו מצוין לא רק בליגה אלא גם בליגת האלופות, בשני משחקי רבע הגמר מול בורוסיה דורטמונד ובשני משחקי חצי הגמר מול פאריז סן ז'רמן.
במובן מסויים פפ גווארדיולה חזר למקורות שלו עצמו: לכדורגל ההולנדי שאותו ינק ממאמנו בשנות ה-90 יוהן קרויף. זו בעצם גרסה מעודכנת של ה"טוטאל פוטבול", כאשר לשחקנים אין עמדות קבועות, והרעיון הוא שהם מחליפים עמדות כל העת.
בשיטה של גווארדיולה לא כל שחקני הקבוצה מחליפים עמדות. ארבעת שחקני ההגנה והקשר האחורי, בדרך כלל רודרי, נמצאים פחות או יותר בעמדות הקבועות שלהם – אם כי למגן הימני והשמאלי יש גם תפקידים טקטיים התקפיים. אבל חמשת השחקנים הקדמיים לא מפסיקים לעבור מצד לצד, מעמדה לעמדה. בנוסף הם גם מפעילים לחץ קדמי על הגנת היריב.
השיטה החדשה גרמה לכך שכמעט בלתי אפשרי לשמור על חמישה שחקנים תזזיתיים כל כך בעת ובעונה אחת. ז'סוס ואגוארו הפכו להיות שחקני ספסל. הם פתחו פה ושם בליגה, רק כשפפ רצה לתת מנוחה לשחקנים הבכירים שלו.
המנטור שלצידו
השינויים הדרמטיים שעשה גווארדיולה בדצמבר לא רק שיצרו קבוצה חדשה, הם גם הפכו את מנצ'סטר סיטי לקבוצתה הטובה בעולם. הקבוצה שבאמצע דצמבר הייתה במקום התשיעי בטבלה, זכתה באליפות בפער של 12 נקודות מהמקום השני. ובנוסף העפילה לגמר ליגת האלופות.
גווארדיולה לא עשה את כל המהפכה הזו לבדו. קרדיט עצום על התהליך שעברה מנצ'סטר סיטי מגיע לחואן מנואל לייו, שבאופן רשמי מוגדר כעוזר המאמן. בעצם מדובר במנטור של פפ, שהולך איתו הרבה מאוד שנים.
לייו בן ה-55 אימן שנים רבות בקבוצות צנועות בכדורגל הספרדי. ב-2005 הוא נסע למקסיקו כדי לאמן שם עוד קבוצה קטנה, דוראדוס סינלואה. ומי הגיע כדי לשחק שם באותה עונה? פפ גווארדיולה.
לייו אומנם לא הפך למאמן מצליח, אבל הפך לגורו של גווארדיולה, שהיה אז לקראת סוף הקריירה והתחיל לחשוב על קריירה של אימון. במשך עשור וחצי השניים שמרו על קשר ופפ הירבה להתייעץ עם לייו בנושאים טקטיים. ואז, בקיץ האחרון, אחרי שמיקל ארטטה, שהיה עוזרו של פפ, מונה למאמן ארסנל, התקשר גווארדיולה ל"חואנמה" לייו והציע לו לבוא ולעבוד איתו. הוא כמובן הסכים מיד.
גווארדיולה מקווה כמובן לנצח בגמר את תומאס טוכל, אותו הוא מכיר הרבה שנים, מהתקופה בה טוכל אימן את מיינץ והוא את באיירן מינכן. סיפור ידוע הוא על הפגישה שהייתה להם לפני שבע שנים בבית קפה במינכן, שבו ניהלו דיון סוער בנושאי טקטיקה במשך שעות. הם השתמשו במלחיות ובשקיות סוכר כדי להדגים שיטות שונות על השולחן. המלצרים בבית הקפה רצו לרמוז להם שהגיע הזמן להרים את הכיסאות ולסגור את המקום, אבל לא היה להם נעים.
בין השניים יש הערכה עצומה והם מגדירים את היחסים ביניהם כחבריים. רק שבשבת בערב למשך כשעתיים הם יהיו היריבים הכי גדולים שיש. ופפ? הוא רוצה לא רק לזכות בפעם השלישית כמאמן בגביע האלופות, אלא גם להוכיח לכל מבקריו שהוא יכול לזכות בתואר החשוב ביותר באירופה גם בקבוצה שהיא לא ברצלונה וכשלאו מסי נמצא בחופשה בארגנטינה.
