(צפו: הקפיצה של בימון במקסיקו 1968)
חובבי ספורט רבים שחיו בתקופה ההיא, 1968, והיו מספיק בוגרים כדי להבין משמעויות, זוכרים איפה היו כששמעו על בשורת שיא העולם של בוב בימון בקפיצה למרחק: 8.90 מטרים, תוצאה שהתקבלה בתדהמה עצומה.
מטבע הדברים, נוכח ההתלהבות הקולקטיבית אז, כמעט לא נשאלו שאלות. היום, או נכון יותר בשנים שחלפו מאז אותה התפוצצות, עלו פקפוקים בעיקר בנושא ההיגיון של השיא הביוני, או בחריזה, "הבימוני".
התהיות הופיעו לא רק נוכח השיפור הבלתי נתפס של 55 ס"מ בקפיצה אחת, בהשוואה לשיאו הקודם של רלף בוסטון - אמריקאי גם הוא - אלא גם ובעיקר סיפור הרוח שנשבה באצטדיון במקסיקו. במשחקים האולימפיים ההם, נשברו או הושוו 23 שיאי עולם לגברים ולנשים, מה שלא קרה בשום אולימפיאדה מאז. הקפיצה של בימון הייתה הדובדבן שבקצפת. קפיצה המדורגת 52 שנים אחרי שבוצעה, במקום השני בכל הזמנים, ורק 5 ס"מ אחרי השיאן המכהן מייק פאוול.
כמובן שהמכשור לא היה משובח כמו בתקופה הנוכחית, ובכללו מכשור מדידת הרוח, אבל הגורם לספקות הוא עצם העובדה שבחלק גדול של שיאי העולם בספרינטים ובקפיצות, 5 מתוך 12, נשבה כאילו בהזמנה רוח אופטימלית לביצוע שיא שיזכה לאישור, 2.0 מ' לשנייה. המקטרגים טוענים שצריך להיות נאיבי לחלוטין כדי להאמין במקבץ כזה של רוח אופטימלית. בכל מקרה, באף ריצה או קפיצת שיא לא נשבה רוח נגדית.
מהי רוח, כמה היא שווה ומתי נולדה מגבלת ה-2.0 מ' לשנייה?
מסתבר שבקונגרס ההתאחדות הבינלאומית, במהלך המשחקים האולימפים בברלין 1936, הוחלט סוף סוף לקבוע שמידת הרוח הזו, 2.0 מטר לשנייה, דרושה לאישור שיא, תיושם בספרינטים, בקפיצות למרחק ובמשולשת. ההחלטה נפלה בשיתוף גורמי תעופה הבקיאים בנושא. לפי הידוע, מהירות 2.0 מ' לשנייה שווה עשירית שנייה, כלומר 10 מאיות. בקפיצה למרחק ערך של 2.0 מטר לשנייה מקביל ל-5 ס"מ בערך. עוד יותר משמעותיים מהרוח, בשניות וסנטימטרים, הם תנאי גובה, כמו של מקסיקו סיטי למשל.
באחד המאמרים שהופיעו בארה"ב נכתב: "לא היו מקרים במקסיקו 1968 שבהם נקבעו תוצאות טובות משיא העולם ברוח שמעל המותר (2.0 מ' לשנייה). הדבר מוזר, באצטדיון הושגו שיאי עולם בכל ריצות הספרינט והקפיצות האופקיות. רבים סבורים כי המקסיקנים 'עיגלו' את מהירות הרוח ל-2.0 מטר לשנייה, בכל אחת מהפעמים שבהן הושגה תוצאה טובה משיא העולם, ומד הרוח הראה ערכים גבוהים מ-2.0 מ'. לטענה ניתן גיבוי בכך שבאורח 'פלאי', ערך ה-2.0 הופיע באופן עקבי בריצות וקביעות השיאים".
בזמן ריצת שיא העולם ב-100 מ' של ג'ים היינס מארה"ב, 9.95 ש', נשבה רוח מתונה יותר, 0.3 מ' לשנייה. אצל טומי סמית (גם הוא אמריקאי), שהתחדש בשיא בריצת 200 מ' עם 19.83 ש', נשבה רוח גבית משמעותית יותר, 0.9 מ' לשנייה. ויקטור סאנייב הסובייטי (ברית המועצות לשעבר) ניפץ פעמיים את שיא העולם בקפיצה משולשת: תחילה שיפר ל-17.29 מ' ואחר כך הגדיל ל-17.39. האם היה שוני במדידת הרוח בין שתי הקפיצות? לא. מה הייתה הרוח שנרשמה? 2.0 מ' לשנייה, ממש על הקשקש לאישור שיא. במקרה של האיטלקי ג'וזפה ג'נטילה, שהספיק לקבוע שני שיאים במקסיקו 68 לפני סאנייב, 17.10 ו-17.22 מ', לא נשבה רוח כלל.
שיאי העולם ותופעת הרוח הגבית המסייעת, לא פסחו גם על המרוצים לנשים. אירנה שבינסקה הפולנייה-יהודייה, שהשיגה תוצאה של 11.20 ש' ב-100 מ', הסתייעה ברוח גבית כמעט אופטימלית, 1.8 מ' לשנייה. ויומה טיוס מארה"ב שניצחה בגמר עם 11.08, איך לא, נעזרה "רק" ב-1.2 מ' לשנייה.
לפני שאנחנו מגיעים לקפיצה הדרמטית של בימון, נתעכב על גורם משמעותי נוסף שהביא למבול השיאים הנדיר במספרו והבלתי נגמר. תנאי הגובה של מקסיקו-סיטי, 2,248 מ' מעל פני הים, ציידו את השיאנים בעוד מספר גדול של מאיות שנייה וסנטימטרים. עובדה שמאז מקסיקו 1968 לא נבחרו מדינות עם תנאי גובה לארח אולימפיאדות.
סיפור השיאים בתנאי הגובה במקסיקו סיטי נשמר גם באוניברסיאדה ב-1979. פייטרו מניאה האיטלקי המנוח הציב ב-200 מ' שיא עולם, 19.72 ש', שהחזיק מעמד 17 שנים עד שנחתך באולימפיאדת אטלנטה 1996, עם ה-19.32 ש' המדהים בגמר של מייקל ג'ונסון. קארל לואיס הגדול ענה לשאלה מדוע אינו נוסע למקסיקו כדי לנפץ את גבול ה-9 מ' במרחק, בטענה כי הוא רוצה לעשות זאת באופן "טבעי", בלי להיעזר באסופת תנאים לא רגילים.
עכשיו אנחנו מגיעים ל-18 באוקטובר 1968, ולתחרות השיא הבלתי ייאמן. בוב בימון נחשב אז לקופץ מחונן, השלישי בהישגיו אחרי שיא העולם המשותף לרלף בוסטון, 8.35 מ' ולסובייטי הארמני איגור טר-אובנסיאן שקבע את התוצאה במקסיקו סיטי, בתחרות ההכנה למשחקים האולימפיים, שנה לפני קיומם ב-1968. לא היה חסר הרבה שבימון יחמיץ את ההעפלה לגמר כאחד מבין 8 הקופצים הטובים ביותר במוקדמות. בשתי קפיצותיו הראשונות פסל. עוד קפיצה אחת והוא עוזב את מקסיקו חסר כול. האגדה מספרת כי בוסטון עצמו עזר להרגיע אותו. הקריטריון להגעה לגמר היה מצחיק עבור קופץ ברמתו: 7.65 מ'. בימון נזקק לתכונה אחת: היכולת להירגע.
ואמנם הקפיצה השלישית והאחרונה במוקדמות, הביאה אותו למקם עצמו לפני הקרש בטרם ההתעופפות. הוא סיים עם 8.19 מ' וסוף סוף טיפס לגמר. בגמר הסנסציוני בימון טרף את כל הקלפים וריחף ל-8.90. כאמור עם רוח 2.0 מ'. אחת ההערכות, שבקפיצה הזו נתן למתחריו להבין שהקרב יהיה על מדליית הכסף. בימון עצמו ניסה עוד קפיצה אחת והשיג 8.04 מ'. בכך הסתיים חלקו. אין יותר לאן לשאוף.
שימו לב מה קרה לרוח אצל הבאים אחריו. המזרח-גרמני קלאוס ביר, רשם 8.27 מ' ברוח, ניחשתם נכון, 2.0. אם זה לא הספיק, הרוח בקפיצה הטובה ביותר של בוסטון, מחזיק שיא העולם הקודם, הייתה איך לא, 2.0. הייתכן שכל 3 המדליסטים קפצו ברוח האופטימלית? בוסטון אגב הסתפק ב-8.16 מ'.
עיתונות הספורט העולמית של אז אולי הרגישה שמשהו לא סביר קורה, אבל נצרה את ההערכה הזו אצלה ולא פרסמה פקפוק כלשהו. מדוע להרוס חגיגות בתקופה קשה לעולם שבמרכזה עמדה מלחמת וייטנאם העקובה מדם. בתחרויות האתלטיקה ביצעו ג'ון סמית וג'ון קרלוס, בתום ריצת ה-200 מ', את הפגנת הכוח השחור.
ד"ר גלעד ויינגרטן גילה עניין בנושא בתקופת לימודיו בארה"ב: "היו הרבה שמועות, לא קבלות, שהמקסיקנים איפסו את מד הרוח על 2.0". כאמור 23 שיאי עולם, שיא בקביעת שיאים אם תרצו, באולימפיאדת אחת נקבעו במקסיקו 1968. ככל הידוע, לא הייתה אולימפיאדה שהרוח מילאה בה תפקיד כה חשוב.
השאלה מה מרוויחים מארגני אולימפיאדה כלשהי בעיר כלשהי. הדבר ברור: יוקרה. למשל, השיא של בימון גרם לרבים בעולם לעשות הכרות עם מקסיקו. כמעט כמו הזכייה של ארגנטינה ומראדונה במונדיאל באותה עיר 18 שנים אחר כך. רבים מהאצטדיונים הופכים לאתרים היסטוריים.
כמובן שהקפצת שיא העולם הייתה תופעה נדירה, אבל לא היחידה מסוגה. רק לפני שנה ושלושה חודשים שיפר הג'מייקני האלמוני יחסית עד אז, טייג'י גייל, את שיאו האישי בלא פחות מ-37 ס"מ, והדהים בניצחון בקפיצה למרחק עם 8.69 מ', שבזכותה נכנס לעשירייה הראשונה בכל הזמנים. אם בימון שיפר את שיא העולם ב-55 ס"מ, הגרמני סבסטיאן באייר הוסיף 54 ס"מ לשיאו האישי וקבע שיא אירופי חדש באולם בטורינו, 8.71 מ'.
הדבר גרר חילופי האשמות. נשיא ההתאחדות הספרדית לאתלטיקה חוסה מריה אודריאוסולה טען: "הייתי ליד בור הקפיצה למרחק. לאורך כל אורך התחרות השופט שגה בקביעת מיקום הנחיתה. הנשיא התבטא בכעס, גם מכיוון שבאייר לקח את השיא מהספרדי יאגו לאמלה, 8.56 מ'. לאמלה, אגב, נמצא מת בגיל 37. אנשי ההתאחדות הגרמנית טענו כי המדידה הייתה חוקית. באייר סבל בהמשך מפציעות, אך חזר והישגו הבולט ביותר היה המקום החמישי בקפיצה למרחק באולימפיאדת לונדון 2012.
על הרמאות של השופטים האיטלקים באליפות העולם ברומא 1987 כתבנו כבר בכתבה קודמת. בור הקפיצה שהוא בלי תחתית, לעתים, באמינותו. האם הממצאים בפרשת הרוח של בימון יצננו את ההתלהבות מאחת מתצוגות האתלטיקה המסעירות בהיסטוריה?
תודה מיוחדת ליורם אהרוני מהמכללה האקדמית וינגייט, שסייע רבות להכנת הכתבה.
פורסם לראשונה: 17:56, 01.01.21
