בכל פעם שהמצלמה טיילה מהמשחק על כר הדשא המטופח לכיוון הספסל של בורוסיה דורטמונד, היא נתנה לצופים רגע של מסע בזמן. שם, רגל ימין ליד רגל שמאל, ישבו שני השחקנים שהביאו לגרמניה את הרגע הגדול האחרון שלה במסגרת בינלאומית. אנדרה שורלה עם הכדור המבריק מאגף שמאל לכיוון רחבת החמש, ומריו גצה בהקפצה גאונית, שילוב שהיה שווה גביע עולמי לנבחרת של יואכים לב.
אבל עכשיו, גצה ושורלה ישבו בפאתי הספסל, לבושים באימוניות הצהובות־שחורות של דורטמונד. עיניהם באופק, לא במשחק, שפת הגוף שלהם משדרת: "מה לעזאזל אנחנו עושים כאן בכלל?". עכשיו מתברר שעיניהם היו באמת נשואות לאופק, ולפחות עבור אחד מהם, הוא אינו כולל כרגע את הכדור העגול. שורלה הודיע בשבוע שעבר על פרישתו מכדורגל בגיל 29, הגיל שבו כדורגלנים עדיין צעירים מספיק ומצד שני כבר בעלי ניסיון שאמור להביא אותם לשיא יכולתם. גצה, בגיל 28, כבר נמצא בדמדומי הקריירה. מאז אליפות העולם והמעבר לבאיירן מינכן, הקריירה שלו בגרף יורד. אולי הוא ימצא קבוצה שבה הוא יוכל לסיים את החלק הספורטיבי של חייו, אבל זה ממש לא התכנון. אף אחד לא חיכה לנפילה כזו מרגע השיא ב־2014. מה קרה לשניהם?
"ככל שהתקדמתי, הייתי בודד יותר"
שורלה, שהקריירה שלו סבלה מדו־קוטביות דרמטית (שלושה שערים ב־17 דקות במדי צ'לסי, שלושה שערים ב־19 דקות במדי גרמניה לעומת תקופות ארוכות של יובש ויכולת בינונית) חשף לאחר הפרישה את המניעים שגרמו להחלטה.
"ככל שהתקרבתי יותר לשיא היכולת שלי, ככה הייתי בודד יותר", אמר שורלה, "הבדידות הזו העמידה בסימני שאלה את כל ההקרבות האישיות והמשפחתיות שהייתי צריך לעשות עבור הקריירה. וגם כשהגעתי לצמרת הייתי צריך לייצר עוד ועוד מוטיבציות ואתגרים כדי לשמור על המקום שלי. כי אם אתה נח, מישהו אחר עובד יותר קשה וייקח לך את המקום. יכולתי לחיות עם כל ההקרבות הללו ועם הבדידות, אבל זה היה נכון יותר לתקופה שאתה צעיר. ככל שאתה מזדקן רגעי השיא הולכים ומתמעטים והגבהים שלהם כבר לא משתווים בגובהם לרגעי השפל".
בגיל 18 ערך שורלה את הופעת הבכורה, שנתיים לאחר מכן עבר ממיינץ ללברקוזן, בגיל 23 זכה בגביע העולמי, בגיל 29, אחרי טיולים בדורטמונד, צ'לסי, וולפסבורג וערבות אירופה, הוא תולה את הנעליים.
ההחלטה לבטל את החוזה שלו עם דורטמונד ולפרוש התבשלה אצלו זמן רב, סיפר בכנות: "כדורגלנים לא רק חייבים לשמור על כושר גבוה מבחינה מקצועית, אלא שאנחנו חייבים לשמור על חוזק מנטלי כלפי המועדון, החברים לקבוצה, המועדון. אנחנו לא יכולים להראות חולשות, לא יכולים לדבר על כך שהמשחק קשה לנו מבחינה פסיכולוגית ורגשית".
מגרש הכדורגל, המקום שבו גברים רבים בגרמניה מרשים לעצמם להחצין רגשות שבדרך כלל הם שומרים לעצמם בחברה המקומית הנוקשה, הפך אם כן למלכוד עבור שורלה.
אפשר היה להניח שהאומץ של שורלה, הראייה הנכוחה והלא־מתפשרת שלו במה שהשתקף מהקריירה שלו, יהוו עוד אסיסט נהדר למריו גצה, כמו אז בדקה ה־113 של המשחק נגד ארגנטינה במרקאנה. נדמה ששניהם בעצם מעולם לא הצליחו להתנתק מהמשחק הזה, מרגע השיא שחיבר בין רגליהם להנפת הגביע. כמו בתסריט אימה, רגליהם הצטלבו לרגע שיא, ואז הם נלפתו איש ברעהו והחלו בספירלה שמגיעה כעת לסופה הספורטיבי.
רק שגצה עוד לא הולך לשום מקום. מספיק קבוצות בספרד, איטליה וצרפת מביעות בו עניין. הוא עדיין יכול לספק רגעים גדולים של כדורגל, הוא עדיין יכול לשים את הרגל ולתת גול של אליפות, אבל הראש שלו כבר לא שם. הוא הורה חדש, הוא איטי יותר מפעם והוא אף פעם לא היה מהיר.
גצה ייצא בקיץ מגרמניה, ובעצם יתחיל השנה את מה ששורלה כבר עשה: סיבוב קצר ביבשת, שיבהיר לו שזו לא מקריות, שהלב שלו כבר לא שם. עיתונאי גרמני כתב השבוע על הקשר בצורה יפהפייה: "כתבנו הרבה על רגע השיא, ועל איך שבאיירן לקחה אותו בלי להשתמש בו ואיך הקריירה שלו הלכה לאיבוד, אבל האמת היא שגצה כבר שנים מחפש את האהבה למשחק, הוא מחפש את הסיבה שבגללה התחיל לשחק בתור ילד, והוא לא מוצא אותה . אני חושב שלמה שמריו גצה מחפש יש שם ברור: יורגן קלופ". מנג'ר ליברפול בהווה, קלופ, היה מאמנו של גצה בדורטמונד בתקופה שבה השחקן הציג את הכדורגל הטוב בקריירה שלו.
"אסור להפגין חולשה"
המקרה הטרגי ביותר של כדורגלן גרמני ששם קץ לקריירה שלו בשיאה, הוא כמובן השוער רוברט אנקה שהתאבד ב־2009 בגיל 32 לאחר שנעמד מול רכבת נוסעת. אבל המקרה של אנקה שונה במידה רבה: הוא שם קץ לחייו לאחר דיכאון ממושך שכלל טיפול פסיכיאטרי רציף לאחר שבתו נולדה עם מחלה נדירה ומתה ב־2006 כשהיא בת שנתיים. במקרה של אנקה, ששיחק גם במדי ברצלונה, ניתן להניח שהכדורגל היה מפלט עבורו, מפלט לא מספק. אבל כדי לתת לסערת הרגשות של שורלה קצת קונטקסט, קיימות השערות רבות שאנקה התאבד בגלל שפחד שמצבו הפסיכולוגי ייוודע לציבור.
"שחקנים בגרמניה מודעים לכך שאסור להם להראות שום חולשות, ודיכאון זה דבר שנתפס כחולשה גדולה בגרמניה", אומרת מרגוט דאן, עיתונאית גרמנייה, "ברגע שאתה מפגין פה חולשה, האוהדים, הקבוצה היריבה, והכי גרוע, גם החברים שלך לקבוצה, יעשו לך את המוות. יש הרבה לחץ על השחקנים להוות דוגמה לחוזק מנטלי ופיזי, ודיכאון לא מסתדר טוב במשוואה הזו".
"הגוף קרס, הנפש התפרקה"
ב־2001 הגיעה נבחרת אנגליה למשחק במינכן נגד נבחרת גרמניה במסגרת מוקדמות הגביע העולמי. כבד בדקה השישית הכניס סבסטיאן דייסלר כדור גאוני לקארסטן יאנקר שהרשית. דייסלר היה גאון כדורגל, ילד הפלא הבא של גרמניה, מי שסומן כמחליף של מיכאל באלאק בגרסה משודרגת. המשחק הסתיים בתוצאה 1:5 לאנגליה. דייסלר פרש מכדורגל כבר בגיל 27. אחרי פציעות מרובות ואחרי שהרטה ברלין הדליפה את דבר העברתו לבאיירן מינכן לפני סיום העונה וגרמה לאוהדים לצאת בקמפיין ארסי במיוחד נגדו, דייסלר שקע בדיפרסיה.
הציפיות הגבוהות במועדון ההישגי והעובדה שבבאיירן רצו לראותו נכנס לנעליו של שטפן אפנברג טילטלו לחלוטין את מצבו הנפשי המעורער ממילא. הוא חזר לשחק ונכנע לדיכאון, חזר לתפקד וברכו הימנית בגדה בו שוב, דווקא על סף החזרה שלו לנבחרת הלאומית לקראת אליפות העולם 2006 שנערכה בגרמניה.
"הפסקתי להאמין יותר בגוף שלי. הוא איכזב אותי שוב ושוב", אמר דייסלר שנים אחרי שפרש. "במשך שנים הגוף הבריא שלי החזיק את בריאות הנפש שלי, וכשהגוף שלי התפרק, התפרקה לי גם הנפש. במשך שנים כעסתי על הגוף שלי שלקח ממני את האהבה שלי לכדורגל, אבל היום אני מבין שהוא הציל אותי, שבלי הפציעות הללו הייתי ממשיך להזניח את העובדה שהייתי בדיכאון".
מדי שנה מאובחנים בגרמניה 5.3 מיליון אנשים כסובלים בדיכאון. 17 אחוז מהגרמנים הבוגרים חווים דיכאון מתמשך. 84 אחוז מהם מתנתקים מהחיים החברתיים, מחצית עוזבים את בני או בנות זוגם, 70 אחוז את מקום עבודתם. יש בגרמניה 80 מיליון תושבים, שני מיליון מהם, גברים ונשים, רשומים בהתאחדות לכדורגל. זה אומר שמבחינה יחסית, מספר הכדורגלנים שאמורים להיות מאובחנים עם דיכאון צריך להיות מעל מאה אלף. זה אפילו לא קרוב. דיכאון בעולם הספורט הוא עדיין סיבה לבושה והסתרה. הפרישה של שורלה יכולה לתרום הרבה יותר מהקריירה שלו על הדשא. כמו דייסלר, הוא יכול להיזכר כמי שהסיט את חלק מהווילון שמכסה את הטאבו המטופש הזה.
