הפעם האחרונה בה האנזי פליק אימן קבוצה עד נובמבר האחרון הייתה ב-2005. הופנהיים עדיין הייתה קטנה ואלמונית, ובחמש שנים במועדון הוא העלה אותה מהליגה הרביעית לשלישית. כשהוא לא הצליח לעשות את הקפיצה לבונדסליגה השנייה, המועדון השאפתני החליט על פרידה. מה שקרה מאז נובע מאחד הדברים החשובים ביותר בכדורגל – קשרים.
יכול להיות שפליק היה נעלם בליגות הנמוכות, אולי מוותר בכלל והולך על כספרות – הרי בגיל 18 הוא דחה הצעה משטוטגרט כדי להשלים את ההתמחות שלו כפקיד בנק. אבל למזלו, הוא הכיר מצוין את מיודענו לותר מתיאוס מהשנים המשותפות שלהם בבאיירן מינכן באייטיז. ומתיאוס הוא אדם ששווה להכיר בכדורגל הגרמני. תוך שנה אקס מכבי נתניה הביא איתו את פליק כעוזר מאמן לרד בול זלצבורג, ואז יוגי לב, המבוגר בחמש שנים מפליק (55), עוד אחד שהכיר אותו היטב מהליגה ומאותו מעגל מקצועי, בחר בו לעוזרו בנבחרת גרמניה - כשאיש עוד לא ידע לאן היא תגיע.
בשום פנים ואופן אין כאן רמיזה שפליק הצליח בניגוד ליכולתו. הקשרים פשוט עזרו לו להימלט מאלמוניות ולמצוא את המקום שהגיע לו, שאחרים וראויים לא תמיד מגיעים אליו. הוא פשוט סוג של תומאס מולר בדמות מאמן – המיקום שלו מושלם.
עוד כתבות על המכונה המופלאה ממינכן:
אז אולי הוא לא היה מאמן ראשי, אבל עבד צמוד ללב במשך שמונה שנים, ובנה איתו נבחרת פלא שזכתה במונדיאל 2014. אז אולי הוא לא היה מאמן ראשי, אבל אחרי אותו מונדיאל שימש במשך שלוש שנים כמנהל המקצועי של ההתאחדות הגרמנית. בזכות המקום אליו התגלגל, הוא צבר ניסיון ששווה יותר משל מאמנים מובילים אחרים. והוא בנה עצמו בשקט. לא הייתה לו בעיה להגיע לפני שנה לבאיירן כעוזר מאמן, כי הוא כבר יודע שגם בגילו, אי אפשר להאיץ בתהליכים, ועדיף להיות בתמונה בדרך כלשהי מאשר מחוץ לה.
פליק אמר אז שהוא מקווה לשיתוף פעולה חיובי עם ניקו קובאץ', אבל איש לא שיער שהעתיד ייראה כך. בנובמבר באיירן חטפה 5:1 מפרנקפורט, התבוסה הגדולה ביותר שלה מזה עשור בליגה. למי שראה את השמינייה מול ברצלונה קשה להבין שלא מדובר במדע בדיוני, אלא במשחק שקרה באמת בהשתתפות אותה קבוצה. הנהלת באיירן חתכה את קובאץ', חיפשה "שם גדול" מהמאגר בשוק, ולא הצליחה. אז פליק, שמונה למאמן הזמני, כבר נשאר על הדרך. זה מתחיל להיראות כאילו העניין יסתיים בטרבל בשנתו הראשונה.
לקח את ההזדמנות בשתי ידיים
למרות 345 המילים הראשונות, זו לא כתבה על האנס-דיטר פליק, מאלה שגם אחרי גיל 50, כמו בוגי יעלון, כבר לא ייפטרו מהכינוי שנדבק אליהם. אבל היה חשוב לתאר את המסע שלו, הידיעה התמידית שאפשר למקסם הזדמנויות אם רק שומרים על סבלנות, כי גם באיירן עברה מסע דומה מאז הזכייה האחרונה בצ'מפיונס לפני שבע שנים. היא הביאה שמות כמו פפ גווארדיולה וקרלו אנצ'לוטי שלא עשו את המוטל עליהם באירופה, המשיכה לשלוט בגרמניה בשרשרת אליפויות שלא מרגשת את המועדון כמו פעם, ולא מצאה את הנוסחה.
התשובה תמיד הייתה שם, עם המחשבה הנכונה על פפ. רק שבאיירן הייתה זקוקה לפפ משלה. פליק שיחק במועדון, אימן בו והכיר אותו. השחקנים מטורפים עליו. הוא מצטייר כטיפוס ידידותי, אבל מקורבים אומרים שהוא יכול להיות גם קשוח. והדבר שחוזר שוב ושוב הוא שלפליק יש תמיד תוכנית ברורה מאוד, כזו שמתאימה לסגנון שבאיירן אוהבת. הוא לא מאלתר, הוא חושב לעומק. אחרי שנים של מאמנים שראשי באיירן התקשו להסתדר איתם בגלל הפילוסופיה השונה, פליק הוא האיש מבפנים שהייתה דרושה קטסטרופה כדי שיקבל את ההזדמנות.
בואו נחזור ל-2 בנובמבר. ההרכב שפתח במשחק בפרנקפורט היה זהה כמעט לגמרי לזה ששיחק אתמול, פרט לשני שינויים: בנז'מין פבאר (פצוע כרגע) פתח כמגן ימני, כך שג'ושוע קימיך עלה בקישור (בתפקיד של לאון גורצקה). פיליפה קוטיניו הועדף על איבן פרישיץ'. שני הבדלים בהרכב, ושני הבדלים מהותיים שהובילו לפער הענק בין התוצאה: הראשון: ג'רום בואטנג השאיר את באיירן בעשרה שחקנים במשך 81 דקות. השני: הביטחון היה בגובה הדשא.
אותה קבוצה השיגה חודש קודם לכן 2:7 מדהים בלונדון על טוטנהאם, אבל זו הייתה נקודת אור נדירה בפתיחה של איבודי נקודות והופעות חלשות. לפני התבוסה, באיירן ניצחה בבוכום 1:2 בקושי בזכות שערים מאוחרים של סרג' גנאברי (83) ותומאס מולר (89). כמה ימים מוקדם יותר, מנכ"ל באיירן קארל-היינץ רומניגה אמר שהקבוצה משחקת בחוסר אחריות, והיה ברור עם הצהרה פומבית כזו שהמצב כבר על סף פיצוץ, אבל המתח נבנה במשך זמן רב.
החיבור של קובאץ' עם השחקנים היה רע, ואחת מנקודות השבר הייתה ההדחה ע"י ליברפול בשמינית גמר הצ'מפיונס בשנה שעברה. רוברט לבנדובסקי אמר בפה מלא לתקשורת שהקבוצה באה להתגונן יותר מדי, והיה מקרה בו המאמן עקץ את השחקנים בחזרה בתקשורת. המזג החם שלו גרם לו להגיב בכעס, בציניות, לא להיות דיפלומטי.
וכמובן היה עניין תומאס מולר. נכון שמולר היה זה שהביא לקובאץ' את הניצחון האחרון במועדון, אבל בשנה וקצת בבאיירן הקרואטי די מחק את הכוכב שממילא היה בקו ירידה מסוים. השילוב הפך את מולר לשחקן אבוד, ואחרי אחד הייבושים שלו, במשחק בו לא שותף אחרי שקם להתחמם בדקה ה-70, אשתו ליסה תקפה בטוויטר את קובאץ' (ואז נאלצה להתנצל): "עברו 70 דקות עד שהמוח של המאמן התחיל לפעול".
היו שחקנים שקובאץ' טיפח וקידם, כמו אלפונסו דייויס וסרג' גנאברי, אבל הוא הפריז ברוטציה שהקשתה על השחקנים להיכנס למומנטום, לא מצא פתרון לנפילות הגנתיות ונראה אנטי כל הזמן. ועדיין, השינוי מאז שפליק החליף אותו מפליא: המעידה היחידה שלה תחתיו הייתה בחודש הראשון שלו, עם שני הפסדי ליגה רצופים ללברקוזן ולמנשנגלדבאך. וזהו, בשמונת החודשים האחרונים באיירן רק ניצחה, פרט לתיקו 0:0 אחד עם לייפציג, עוד עולה לחצי גמר ליגת האלופות. גם אם מקזזים מזה את הפסקת הקורונה שהייתה קצרה יחסית בגרמניה, זה מדהים. היא ניצחה וניצחה וניצחה, ובחזרה מהקורונה סיימה באכזריות את התקוות של היריבות לאליפות ולגביע עם תצוגות אדירות. כבר אז היה ברור שקורה משהו מיוחד, אבל אי אפשר היה לדעת עד כמה עד השבוע האחרון.
לחץ, תנו לו לצאת
ובכל זאת, איך מסבירים מהפך כזה? אם צריך לבחור באלמנט אחד, גם בגלל שבלט במיוחד מול בארסה, זה משחק הלחץ. קובאץ' היה מעט אאוטסיידר, פליק הוא באיירן בנשמה. קובאץ' היה עצבני, פליק מחובר לשחקנים. כבר תיארנו מספר הבדלים, אבל זו הנקודה שמפרידה יותר מכל בין באיירן של נובמבר 2019 לבאיירן של אוגוסט 2020. היא מוציאה את פליק גדול, ואת קובאץ' מושא ללעג. זוכרים את העקיצה של קובאץ' לשחקנים? אז הגיע הזמן לומר מה היא הייתה.
עיתונאי שאל את קובאץ' בנוגע לטקטיקה שלו, ונגע במיוחד במשחק הלחץ הלוקה בחסר. קובאץ' הגיב בהתנשאות: "בשביל משחק לחץ כזה צריך את השחקנים הנכונים". זה נראה מגוחך כעת, אחרי הסבל לו שחקני באיירן גרמו למארק אנדרה טר-שטגן במשחקו הגרוע בקריירה. פיליפה קוטיניו אפילו ציין במיוחד את הלחץ כשדיבר על השינוי בקבוצה. במקום שיהיה בחדר ההלבשה, הוא יוצא על היריבה.
באיירן היא קבוצה פחות אינטנסיבית ביום-יום מאשר ברצלונה וריאל מדריד, למשל, גם האנגליות. יש שם איזה הווי פנימי, די-אן-איי משלה, ביקור קבוע באוקטוברפסט שכולל תלבושות מסורתיות. כסף לא חסר, וגם כוכבים שצריכים להגיע. כל מה שהיה חסר כדי שהכל יתפוצץ כמו הקיץ זה התמהיל הנכון. לא מאמן שחייב לספק קבלות בשביל להעצים את האגדה שלו, אלא מוח טרי ומקומי שישב בצד וידע מה דרוש לשינוי.
נשמע כ"כ פשוט, אבל זה לא קרה בבאיירן מאז 2013. עכשיו כשהשחקנים מרגישים בנוח, המאמן מוכן לשפוך את כל הידע שצבר והבוסים מרוצים, מקבלים את הפרצוף הנוכחי של לאו מסי.
