צפו בפרומו לסדרה
(מתוך יוטיוב)
בואו נשחק משחק מחשבה קצר, שבטח כבר העסיק לא מעט חובבי ספורט לאור טירוף "הריקוד האחרון" של מייקל ג'ורדן. אם הייתה לכם אפשרות לבחור בכל ענף את הספורטאי שהכי הייתם רוצים לראות נחשף בסדרה דומה, במי הייתם בוחרים? בכדורגל אלו בטח היו מסי ורונאלדו (למרות שבינינו יש בחירות שוות יותר), בטניס כנראה רוג'ר פדרר ובתחום ההיאבקות הבידורית, אני חותם לכם ששמו של אנדרטייקר היה מככב בצמרת הרשימה.
הקברן כפי שנקרא בישראל בתקופת ה-WWF האגדית אי שם בשנות ה-90, הוא אחת הדמויות הכי מסקרנות על המסך ומחוצה לו. במשך 30 שנות קריירה ב-WWE הוא שמר בקנאות על מרחק מהתקשורת ומהקהל הרחב והקפיד שדמות האיש המת המהלך, שהפכה באופן מעט אירוני למפעל חייו, תישאר אפופת מסתורין. כל זה השתנה בתקופה האחרונה.
ב-2017 החליט שהגיע הזמן לשבור שתיקה ובפעם הראשונה בקריירה אישר למצלמות ללוות אותו גם מחוץ לזירה. התוצאה היא "אנדרטייקר: לאסט רייד" - סדרה דוקומנטרית בת חמישה פרקים (זמינה כרגע רק ברשת הסטרימינג של ה-WWE), שעוקבת אחרי ההכנות שלו לקראת הקרב מול רומן ריינס ברסלמניה 33 והשפעותיו, אך בעיקר מאפשרת לראשונה להיחשף למארק קלאוויי, הבנאדם שמאחורי הגימיק.
"אני יודע שהסוף כבר קרוב והרגשתי שאני חייב לתעד את זה, כי לא תהיה לי הזדמנות אחרת", סיפר המתאבק בן ה-55 כשנשאל מדוע החליט סוף סוף להיחשף. "אני חושב שאנשים יהיו בהלם אחרי הסדרה, כשתהיה להם האפשרות להבין מי זה אנדרטייקר ומי זה מארק קלאוויי".
לכל מי שכבר הספיק לשכוח וממש על קצה המזלג: אנדרטייקר (או בקיצור טייקר) מטפח כבר ארבעה עשורים את הגימיק האיקוני של האיש המת. מדובר בדמות מוקצנת ומעט מופרכת מהז'אנר העל טבעי וסוג של שריד היסטורי מעידן קדום של היאבקות בו זה היה לגיטימי לראות ליצן, אינדיאני ופקיד שומה מחליפים מהלומות. כמעט לכל לאורך הקריירה הוא שמר על הדמות בווריאציות שונות והקנה לה מעמד מיתולוגי. הכניסה שלו לזירה נחשבת לסוג של אירוע בפני עצמו ורק בשבילה שווה להגיע למופע היאבקות. מלבד לא מעט תארים אישיים בהם החזיק, הוא מוכר בזכות רצף הניצחונות הייחודי בו החזיק ברסלמניה – האירוע הכי חשוב בעולם ההיאבקות. במהלך השנים צבר פופולריות אדירה, הן בקרב הקולגות והן אצל האוהדים, והוא ממוקם באופן קבוע במקומות הראשונים בדירוגי המתאבקים הגדולים בכל הזמנים. את כל זה הוא עשה מבלי להיחשף באמת. עד עכשיו.
מייקל ג'ורדן של עולם ההיאבקות
בתום צפייה בשני הפרקים שכבר שוחררו, קשה שלא לשים לב למספר קווי דמיון בין קלאוויי ומייקל ג'ורדן, כפי שהוצג ב"הריקוד האחרון". כמו ג'ורדן, טייקר נחשב במשך שנים למנהיג הבלתי מעורער של חדר ההלבשה. בדומה לג'ורדן גם הוא הרוויח את מעמדו בזכות שילוב של כריזמה טבעית ומוסר עבודה מטורף וכן גם אצל אנדרטייקר יש דרייב כמעט על אנושי להשיג ניצחון בכל מחיר.
זהו השלב שבו אתם שואלים את עצמם מה שווה ניצחון בענף שבו התוצאות קבועות מראש. ובכן, הניצחון האמיתי בתחום הוא תודעתי. מתאבק מנצח הוא אחד שיודע לייצר כימיה עם היריבים שלו וכפועל יוצא מסוגל לספר סיפור לקהל באולם ובבית. טייקר שזכה במהלך השנים גם לכינוי "הפנומן" הצליח לשכלל לדרגת אומנות את היכולות הללו ובשילוב עם אתלטיות נדירה עבור אדם בגודלו (2.08 מטר ו-136 ק"ג), הפך לתופעה ייחודית ויש שיגידו חד פעמית.
אבל בשונה מג'ורדן שיושב רוב הזמן נינוח על הכורסה, כשהוא נזכר באירועי העבר הרחוק, במקרה של קלאוויי הכל מרגיש יותר טרי ואפילו טראומתי במידה מסוימת. בפרקים ששודרו עד עכשיו יש לא מעט רגעים שבהם הלב יוצא אל המתאבק המזדקן, שנראה פתאום פגיע כל כך. הוא מספר על זעזוע המוח שגרם לו לשכב שעות בבית החולים כשהוא לא זוכר את שמו אחרי ההפסד ששבר את הרצף, על הנטל הכבד והיומיומי לא לפגוע בגימיק שהפך לפרויקט חייו ועל החשש שהוא כבר לא מסוגל לספק את הסחורה ומביך את עצמו מול כוכבי הדור הצעיר.
ההצצה המרתקת הזאת לחייו של קלאוויי חשובה גם כי היא מדגישה עוול מסוים שנעשה למתאבקים לאורך השנים. אפשר לדבר מפה ועד הוליווד על כך שהעסק מתוסרט, אבל זה פשוט פשע לא לתת להם את הקרדיט שמגיע להם כסוג של ספורטאים. לא מדובר על ההקרבה הגופנית, שלצופה מהצד נראית לעיתים כמו סוג של מזוכיזם. באחת הסצנות החזקות בפרק הראשון רואים את קלאוויי נכנס לסוג של התקף חרדה דקות לפני שהוא אמור לעלות לקרב מול בריי וואייט ברסלמניה 31. הסצנה הקצרה הזאת מדגישה שלמרות הכתפיים הרחבות שלהם ולמרות שתוצאת הקרב נקבעת מראש, אותם כוכבים גדולים ומנוסים נאלצים להתמודד עם עומס מנטלי עצום, שכמעט מצליח להכריע אפילו את מי שכלפי חוץ נראה בלתי מנוצח.
סוגיה מרתקת נוספת שעולה מהצפייה היא היחסים שלו עם וינס מקמהן. הבוס הגדול של ה-WWE והאיש שהפך את הארגון למפלצת מסחרית נחשב לטיפוס מוקצן וצבעוני, אבל דווקא מול קלאוויי מרשה לעצמו להסיר את המניירות. הבסיס לקשר המיוחד אותו מגדיר טייקר גם "יחסי אב ובן" הוא הנאמנות חסרת הפשרות של קלאוויי לארגון של מקמהן בתקופות הקשות ביותר והעובדה שבחר להישאר ולהילחם גם כשהארגון לא היה רחוק מפשיטת רגל באמצע שנות ה-90. "אני מוכן לספוג בשבילו כדור", ירה טייקר למצלמה. מקמהן מצדו, לא שכח זאת והפך עם הזמן לאחד האנשים הכי קרובים למתאבק הטקסני הקשוח, זה שיגיד לו את האמת בפנים כשצריך ויעזוב מופע באמצע כדי ללוות אותו לבית חולים, מעשה שנשמע הזוי כשזה נוגע לציניקן כמו וינס.
גנב את ההצגה בגיל 55
ממש כמו הדמות שלו, קלאוויי קם כל פעם מחדש. למרות שכולם, כולל הוא עצמו, היו בטוחים שההפסד לריינס יחתום את הקריירה המפוארת שלו, ה"דד-מן" פשוט לא היה מסוגל לעזוב בהרגשה שהקרב האחרון שלו ייזכר ככישלון. הוא עבר תקופת שיקום אינטנסיבית, כולל ניתוח לא פשוט, וכעבור שנה ברסלמניה 34 המנגינה המפורסמת ביותר בעסק נשמעה פעם נוספת, כשטייקר פגש וניצח את ג'ון סינה. מאז ועד היום הוא חוזר מדי פעם להופעות אורח נוספות, חלקן בזכות הצעה כספית אסטרונומית שקיבל מבית המלוכה הסעודי, שחתום על שיתוף פעולה עם ה-WWE.
ואם חשבתם שנגמרו לדד-מן הקלפים בשרוול אז יש לכם טעות. רק בחודש שעבר הוא רשם פרק מפואר נוסף בקריירה הגדושה שלו, כשהשתתף בפעם הראשונה בקרב שצולם בסגנון קולנועי ובלוקיישן מיוחד. בעקבות משבר הקורונה הוחלט שהקרב שלו מול איי.ג'יי סטיילס ברסלמניה 36 יהפוך לקרב "בית קברות", ואם יש מישהו שמסוגל לקחת על עצמו כזה פרויקט זה טייקר, שגם בגיל 55 הצליח לגנוב את ההצגה בפעם המי יודע כמה.
"היאבקות היא בעצם סיפור והדרך לספר אותו היא באמצעות המהלכים שאנחנו עושים". במשפט הזה שמכיל כל כך הרבה ניסיון, סיכם את סוד הצלחת אותו קרב, שהוא כאמור גם הסוד לשאלה כיצד הצליח מארק קלוואיי מטקסס להפוך למותג העל זמני, שאנחנו מכירים כאנדרטייקר.
