נהוג לראות בהיאבקות הבידורית סוג של משחק שבו שום דבר לא מציאותי. יש בזה מן האמת, כי "המכות" לכאורה לא אמיתיות (אז למה יש כ"כ הרבה פציעות?), והתוצאה ידועה מראש. אנחנו נוהגים לחשוב שרוב המתאבקים חברים אחד של השני ואחרי שהאורות נכבים, כולם מתחבקים. אז זהו, שזה ממש לא ככה.
לכתבות נוספות בסדרה
חדר ההלבשה של ה-WWE הוא אחד מהמקומות הכי עמוסי אגו עלי אדמות, עם ריבים מתוקשרים על דברים טיפשיים והתייחסות איומה לצעירים ומיעוטים. כוכבי הענף מתגלים כדיוות בלתי נסבלות שמפוצלות למחנות, לעיתים קרובות מי שמלקק יותר לבוס הוא זה שמגיע רחוק יותר, תשאלו את טריפל אייץ'.
בגדול, אף אחד לא סובל את האלק הוגן ומעטים האנשים שיגידו עליו מילה טובה, למרות זאת הכל נשאר מאחורי הקלעים. יש יריבות אחת שזלגה מעבר לזירה והשפיעה על ההיאבקות יותר מכל, זאת בין ברט הארט לשון מייקלס. יריבות מרה בין שני מתאבקים שחיים בסגנון שונה, מתאבקים בסגנון שונה ומאמינים בדברים שונים לגמרי. שנאה יוקדת מהרגע הראשון, ובדרך שלה שינתה את ה-WWE לנצח.
שניהם טוענים באוטוביוגרפיות שלהם שהם לא אהבו אחד את השני מעולם. דרכיהם לא ממש הצטלבו. בתחילת שנות התשעים, הפופולריות של האלק הוגן התרסקה ואיתו הרייטינג. החברה עמדה לדין בגלל התפוצצות פרשת הסטרואידים, ובשל כך הבעלים וינס מקמהן החליט לתת הזדמנות גם למתאבקים "קטנים" יותר. הגיע זמנם של ברט הארט (1.83 מטר) ושון (1.85) לפרוח.
למרות הפופולריות העצומה לה זכתה WWE בישראל באמצע שנות התשעים, המצב הכלכלי של החברה היה רע מאוד. הדברים כפי שהכרנו אותם לא עבדו יותר, הקהל שגדל על הנרטיב הפשוט של "טובים" נגד "רעים" התבגר ורצה דברים אחרים. בין 1994 ל-1996 ברט הארט היה עדיין המתאבק המוביל של החברה, כשהוא מייצג את אותו מתאבק "טוב" גנרי שנותן את המשקפיים שלו לילדים ונלחם למען הצדק.
הרייטינג המשיך לצלול. באותו זמן, קמה ל-WWE מתחרה בשם WCW ששינתה סדרי עולם. היא הפכה את האלק הוגן לדמות "רעה", הצופים התאהבו במוצר החדש שפונה יותר לבני נוער וכולל יותר קללות, קרבות אקסטרים, ובעיקר דמויות עגולות יותר. "הטובים" מרמים לפעמים ומקללים, ו"הרעים" הם מגניבים ואפשר לאהוב אותם. פרשת הסטרואידים, העלייה של ארגון האקסטרים ECW וכמובן WCW, הביאו לשינוי חשיבה.
שונים אבל דומים
ברט הארט נולד להיאבקות. אביו סטו היה מאמן היאבקות אגדי וגידל שמות גדולים רבים, כולל אחיו אואן שנהרג בזירה בנסיבות איומות. שון מייקלס ראה היאבקות בטלוויזיה ורצה להיות שם. בעוד ברט היה ונשאר, לפחות בעיניי עצמו, חייל היאבקות מסור. אצל שון (שמו האמיתי הוא מייקל, הוא לא אהב אותו. והנה השם החדש: שון מייקלס). העניינים היה קצת יותר מסובכים וכוללים שימוש מאסיבי בסמים קשים ותחביב משונה משהו: הריסה של חדרים בבתי מלון ומתיחות על מתאבקים אחרים. דבר שהוביל לפיטורים מה-WWE אחרי התחלה די מוצלחת. למזלו, הכישרון שלו היה פשוט גדול מדי והוא חזר לארגון.
השניים מעולם לא חיבבו זה את זה, ודי קיוו שלא יצטרכו לעבוד ביחד בזירה, אבל כל עוד הקריירות לא הצטלבו זה לא הפריע לאף אחד מהם, עד ששניהם הגיעו לפסגה ולא הייתה ברירה אלא להפגיש ביניהם. ב-1996 ברט הארט כבר די השלים עם סוף הקריירה המתקרב, הוריד את מספר הופעותיו והתחיל לכתוב טורים ב"קלגרי סאן" הקנדי. שם החליט לתקוף שוב ושוב את שון מייקלס. בין היתר כתב עליו שהוא "הומו" (כשעוד היה לגיטימי להתייחס להומו כקללה) והעליב את הוריו שגידלו ילד כזה. האדם הרציני שראה בעצמו מודל לחיקוי, היה הומופוב לא קטן. אלא מה שבאמת הפריע לו זה לא "הדמות ההומואית" של מייקלס, אלא ההצלחה שלו. "לא חשבתי שהוא ראוי להיות אלוף", הודה בחלוף שנים, "הגישה שלו לא הייתה טובה".
מייקלס עתיר האגו לא עשה כלום למען שלום בית ולא הפסיק לטנף על ברט הארט מאחורי הקלעים ולחתור תחתיו. הוא לא הרגיש בנוח עם חוזה המיליונים של הארט ורצה גם לעצמו. הוא גם חשב שהארט מונע את הקידום שלו ומנסה לשים לו מקלות בגלגלים, מה שגרם לו לרמוז בשידור על רומן שהיה או לא היה לברט הארט עם סאני, אחת המתאבקות. המתח גאה, ומה אפשר לומר? זה היה טוב לעסקים.
מייקלס וחבריו גם הרבו לרמוז שההיאבקות "לא אמיתית", והשיא היה כשהוא, רייזור רמון ודיזל התחבקו בפני הקהל, רגע לפני שהאחרונים עזבו ל-WCW. ברט האולד סקולי לא אהב את זה, הקהל השתגע. גם וינס מקהמן לא אהב את זה, אבל הבין שהעולם משתנה.
יריבות או מציאות?
"תוכלו לעבוד ביחד?" שאל וינס את שניהם בקיץ 1997. הם הסכימו בלית ברירה. זה היה האות לפתיחת אחד ה"פיודים" (יריבות בין מתאבקים למשך זמן ארוך), הטובים בכל הזמנים והסתיים בהפתעה ענקית.
הארט הבין שהילדים כבר לא רוצים גיבור, הוא היה ממורמר על הקהל האמריקני, אז וינס אישר לו "לייצג" את קנדה בארה"ב, בעוד מייקלס ייצג את אמריקה. מה שגרם לכך שבהופעות בארה"ב מייקלס יהיה "הטוב", ואילו בקנדה הארט יהיה "הטוב" ומייקלס "הרע". זאת הייתה תחילתה של מהפכה.
היריבות האמיתית בין השניים הגיעה למסך בגדול. במקום להשתמש בתסריטאים, הם אמרו מה הם באמת חושבים אחד על השני שבוע אחר שבוע. ברט הארט העיר הערות הומופוביות כאוות נפשו, וחיקה את התנועות של מייקלס. מייקלס מצידו קרא לו בכיין, לוזר ומיושן, וכמובן רמז לכך שברט אינו האדם שאנשים חושבים שהוא ובוגד באישתו.
הארט, מנגד, לקח את הזעם האמיתי שלו על המעריצים וביקר אותם ישירות על חוסר המוסריות שלהם לעומת קנדה הנהדרת. הקהל פשוט עף על זה, אבל מאחורי הקלעים העניינים הלכו ונהיו מסובכים יותר. העקיצות ההדיות גרמו לכך שהשניים לא יכלו להסתכל אחד על השני. אף אחד מהם לא הסכים להפסיד ליריבו כדי לא להוציא אותו "טוב" בעיניי הקהל. הנוסחה המצליחה הפך לנוסחה לפיצוץ בלתי נמנע.
במקביל לכך זה, WCW התחילו לגשש אצל ברט הארט. הם הציעו לו חוזה ענק, ואחרי לבטים רבים הארט החליט לעזוב את ה-WWE לטובת הכסף הגדול. הייתה בעיה אחת: הוא היה האלוף והיה צריך להפסיד את החגורה למייקלס. בקנדה.
הדפיקה במונטריאול
ב-9 בנובמבר 1997 היריבות הגיעה לשיאה. ברט הארט הגיע למונטריאול לקרב האחרון שלו ב-WWE שהיה דווקא מול שנוא נפשו. הקרב, לפי הסיכום שלו עם מקמהן, היה אמור להסתיים בתיקו לאחר שכמה מתאבקים יגיעו לזירה ו"יפוצצו" את הקרב. בתוכנית למחרת ברט היה אמור לוותר על החגורה ולרכוב לעבר השקיעה. זה לא קרה.
וינס מקמהן ראה איך אלופת הנשים שלו חותמת בארגון המתחרה וזורקת את החגורה של ה-WWF בשידור חי. הוא לא רצה שזה יקרה שוב, הפראנויה חגגה. לתוך הפראנויה הזו נכנס באהבה וברצון שון מייקלס, שבסדרת מפגשים עם הבוס דאג לתדלק היטב את הפראנויה הזו והשניים תיכננו את המהלך שישנה את ההיסטוריה של הענף.
הקרב בקנדה התנהל כסדרו. ברט ומייקלס סיפקו את הסחורה כמו שהם יודעים. איכשהו, מייקלס ו-וינס שיכנעו את הארט שמייקלס יבצע עליו את "השארפשוטר", המהלך שמזוהה עם הארט יותר מכל ואמור לגרום לכל יריב להיכנע. הארט חשב שזה יהיה טוב עבור הקרב, הקהל אכן השתגע שזה קרה, אבל אז הפעמון צילצל. שון מייקלס הוכרז כאלוף החדש, בעוד הארט מעולם לא נכנע לו, וברח עם החגורה לחדר ההלבשה. הארט ירק על מקהמן, השתולל דקות ארוכות על הזירה. זה היה אקורד הסיום הצורם של קריירה בת 13 שנה ב-WWE. הקארמה תפגע גם במייקלס שנפצע מספר חודשים מאוחר יותר וחזר רק ב-2002. ברט הארט עצמו נכשל ב-WCW.
היחיד שהרוויח מהעניין הזה הוא וינס. מקמהן לקח את היריקה כדי להפוך ל"מר מקמהן" אשר "דפק את ברט הארט", יעלה בעצמו לזירה ויצליח יחד עם סטיב אוסטין ו"הרוק" לנצח את WCW בקרבות הרייטינג. הכסף תמיד מנצח.
עדיין לא חברים, אבל גם לא אויבים
אחרי שנים, ברט הארט עשה את הקאמבק ל-WWE כשהוא בקושי הולך אחרי אירוע מוחי. הוא נכנס להיכל התהילה ואף התאבק במקמהן ו"נקם בו". מייקלס התנקה מסמים, הפך לנוצרי אדוק והשניים סוף סוף השלימו ואף התחבקו בשידור חי.
"אנחנו לא חברים, אבל לא אויבים", אמר מייקלס לאחרונה לאחר שלברט הארט חשף כי הוא חולה בסרטן, "אמרתי לו שתמיד אהיה שם בשבילו, למרות היחסים הרעים בעבר. כשאתה מבוגר אתה מבין דברים שלא הבנת בעבר, הבנו שאנחנו אנשים מאוד שונים שרואים את העסק בצורה שונה. זה מה שעזר לשנינו להיות טובים יותר".
