בזמן שלקח להיפרד בסוף 1995 ממיקי ברקוביץ', אפשר היה לרוץ לפחות חצי מרתון. למשחק הפרידה, במה שהיה אז פשוט היכל הספורט ביד־אליהו, הגיעו גדולי הכדורסל האירופי, הטקס לפניו נמשך ונמשך, ואי־אפשר לפסול את האפשרות שהוא נמשך עד היום.
ועדיין, הוא היה קצר יותר מתהליך הפרישה של אנדי מארי, גדול הטניסאים הבריטים, שכבר לפני כמה שנים צילמו עבורו סרטוני פרידה בהשתתפות כל גדולי הטניס, וזה עדיין לא נגמר. רק מתקרב. גם הטקס האינסופי של מיקי ברקוביץ' וגם מסע הפרישה האינסופי של מארי היו קצת מתישים, אבל במקרה שלהם ההתשה היא חלק ממה שעשה את כל זה נוגע ללב. יש ספורטאים כאלה, לא הרבה, שנכנסים כל כך עמוק לנשמה - או עוברים לממד אחר במדינה שלהם - והפרידה מהם לא דומה לשום דבר אחר.
בסרט התיעודי הפורט־על־מיתרי־הלב - גם אם הוא יח"צני לגמרי - על 12 הימים האחרונים בקריירה שלו, אומר רוג'ר פדרר משפט אחד עמוק באמת: "ספורטאים מתים פעמיים". זה כנראה נכון גם לגבי הטניסאי במקום ה־150 בעולם, אבל אם אתה אנדי מארי והייתה לך לא רק קריירת טניס מפוארת, אלא נגעת במיליוני אנשים ושיחקת את המשחק כאילו חייך לגמרי תלויים בו - המוות השני הזה שפדרר דיבר עליו גורם לאבל עמוק במיוחד.
"אני רוצה להמשיך לשחק, אבל אני לא יכול", אמר מארי בדמעות לקהל במגרש המרכזי בווימבלדון בסוף השבוע, אחרי הופעתו האחרונה על הדשא שקירבה את הפרישה הרשמית, "אני לא רוצה להפסיק, רוצה לשחק לנצח".
גיבור מסוג אחר
אנדי מארי הפך למקצוען ב־2005 כשהוא בן 18. הוא הביא למגרשים כישרון גדול, שק ציפיות מעיק של צהובונים בריטיים, ובעיקר תשוקה על סף הטירוף. הוא זכה בגראנד סלאם הראשון שלו ב־2012 באליפות ארה"ב, ואחר כך הוסיף שניים בווימבלדון (2013 ו־2016), כשהראשון הביא לבריטים את התואר שהוא כמעט חלק מהזהות הלאומית שלהם בפעם הראשונה אחרי 77 שנה. יש לו שתי מדליות זהב אולימפיות ביחידים (2012 ו־2016), גביע דייויס, והיו לו 41 שבועות במקום הראשון בעולם. מארי היה קצת המיתולוגיה של בן התמותה חסר המזל שנשלח להילחם באלה שאי־אפשר לנצח: פדרר, נדאל וג'וקוביץ', ופה ושם גם הצליח.
כל זה מרכיב מורשת טניס באמת מפוארת, בוודאי כשזוכרים באיזו תקופה הוא שיחק, אבל מה שהפך את אנדי מארי - סר אנדי מארי, אם לדייק - לגיבור לאומי בבריטניה, לאביר המלכה, זה הלב שלו, איתו שיחק פתוח לרווחה. כל נקודה הייתה גול, כל נקודה של היריב הייתה הפסד בפנדלים. בגיל צעיר ההתנהגות שלו על המגרש נראתה בעיקר שחצנית, אבל לא לקח הרבה זמן להבין שזה בדיוק ההפך. מארי נתן לבריטים גיבור מסוג אחר, הוא שיחרר אותם מכל הקלישאות עליהם שנוצרו דרך סדרות טלוויזיה קרות, הוא מעולם לא ישב בפינה, נאבק לבד בכאבים, מסתיר את כל מה שהוא מרגיש. הוא לקח את כולם איתו לרכבת ההרים הזו, והם אהבו כל שנייה.
החזיק את השמש
לא פחות מזה, נותרה המורשת שלו מחוץ למגרש. לא במקרה קיבל מארי בסוף השבוע כל כך הרבה ברכות מטניסאיות. הוא דיבר בקול רם נגד הסקסיזם בספורט ותיקן עיתונאים כשאלה התייחסו להישגים בענף כאילו רק גברים משחקים. "היית אחד השחקנים הבודדים שכעסו יותר ממני על המגרש", כתבה לו סרינה וויליאמס, "זה משהו שקשה לעשות. אני אסירת תודה על הזכות לשחק איתך זוגות מעורבים ויש לך מקום מיוחד בלבי, כי עשית כל כך הרבה למען נשים".
אנדי מארי היה צריך לפרוש לפני חמש שנים. הוא עבר בגיל 32 שני ניתוחי ירך שגם צעירים יותר לא היו חוזרים מהם, אבל לא הסכים למות. הוא שיחק עם כאבים, מפסיד שוב ושוב הפסדים הרואיים בסיבוב הראשון או השני, ומחזיק בקצות האצבעות את השמש שלא תשקע. אבל בסוף היא שוקעת על כולם, ויש כאלה שהיא שוקעת עליהם פעמיים, אפילו אם היו חתיכת מענטש.
מנור סולומון וטוטנהאם חוזרים לאימונים
(באדיבות ONE)
פורסם לראשונה: 01:30, 08.07.24
