הקלישאה אומרת שהדרך חשובה הרבה יותר מהתוצאה. פיל ג'קסון נהג להזכיר את זה לשחקניו. רק שלג'קסון הייתה חשובה הדרך, אבל הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע. הדבר הכי מקסים שאפשר להגיד על קריירת האימון של גרג פופוביץ': הוא פשוט הלך לאן שהדרך לקחה אותו, בלי לשים ב"ווייז" הפנימי נקודת סיום: מדליה אולימפית עם הנבחרת האמריקאית, חמש אליפויות בקבוצה משוק קטן, המאמן עם הכי הרבה ניצחונות (1,336) בתולדות ה-NBA.
עוד כתבות ב"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
אבל דווקא השנים האחרונות, המאוד לא תחרותיות של סן-אנטוניו, אלו שקטעו את שיא רצף העונות שלו (22) עם מאזן חיובי והופעות בפלייאוף, מוכיחות עד כמה פופוביץ' בן ה-73 הוא מאמן טהור. הוא לא ניסה לרפד מאזנים, לברוח מספינה שמתקשה למצוא את המסלול שלה. את כל הקריירה כמאמן (26 עונות ב-NBA) עשה באותה קבוצה. התחרותיות לא הגדירה אותו. הוא הגיע ללמד. האליפויות הגיעו כתוסף.
"אדם שנמצא במלחמה מתמדת"
בניגוד למאמנים אחרים בצמרת הניצחונות, פופוביץ' לא צמח בנסיכות הכדורסל. הקריירה שלו כשחקן הייתה שולית. שנייה לפני שהפך לסוכן CIA, הוא החליט שהייעוד שלו הוא לאמן. ב-1979 פופוביץ' הולך לפומונה-פיצר - קולג' נידח בקליפורניה, בליגת המכללות השלישית. בשנה הראשונה הוא מנצח בשני משחקים ומפסיד ב-22. "ישנתי עם המשפחה שלי במעונות, אכלנו בקפיטריה, זו הייתה חוויה נהדרת", נזכר פופוביץ' בראיון.
אחרים ראו שם סימנים ראשונים למה שפופוביץ' מסמל: לא מאמן של ניצחונות והפסדים, אלא מחנך שהתפקיד שלו להכין את הסטודנטים שלו לחיים, לתרום לחברה טובה, שוויונית וצודקת יותר, חומלת.
כשהמנהלים ממשרד המכירות כתבו לו שהאוהדים מחזירים את כרטיסי המינוי שלהם, פופוביץ' כתב בחזרה: "זה לא מזיז לי. אל תתקשרו בחזרה לאף אחד מהם, אנחנו לא רוצים אותם"
"גרג פופוביץ' הוא אדם שנמצא במלחמה מתמדת. יש לו אבא מסרביה ואמא מקרואטיה. המלחמה הפנימית שלו היא בילט אין, מהרחם", אמר עליו אר-סי ביופורד, שעבד לצידו במשך שני עשורים בעיקר כג'נרל-מנג'ר ולאחרונה כמנכ"ל המועדון – עד היום.
"אנחנו מדברים על שנות השמונים, שנים מאוד שמרניות גם ביחס כלפי נשים, ופופוביץ' מתנדב לשבת בוועדת הנשים שבודקת את ההתנהגות של גברים סטודנטים באוניברסיטה", סיפר ביופורד. "כששואלים אותו למה, הוא עונה שהוא רוצה לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת. מי חושב בצורה פרוגרסיבית כזו בשנות השמונים? מה זה אומר עבור השחקנים שלו?" לא פלא, אם כן, שאף אחד לא קידם נשים בעמדות אימון ב-NBA כמו פופוביץ', שמינה את בקי האמון לעוזרת מאמן – האישה הראשונה לקבל תפקיד כזה בליגה.
אף אחד לא יותר גדול מהקבוצה
אחרי הקריירה באוניברסיטה, פופוביץ' לוקח שנת שבתון, ומקבל הצעה מאוניברסיטת קנזס תחת המאמן האגדי לארי בראון. כשאתה מאמן בקנזס אתה נכנס לעץ המאמנים המפואר ביותר של הכדורסל, כולל ממציא הענף ג'יימס נייסמית'. פופוביץ' מגיע לקנזס במכונית לינקולן עם גג שמש. גג השמש מקולקל ולא נסגר. בקנזס יש יותר שלג משמש, כך שפופוביץ' נוסע עם שלג שמטפטף על פדחתו. אבל לך תתווכח עם ייעוד.
אחרי שנה בקנזס הוא חוזר לקולג' הקטן בקליפורניה והופך אותו לאימפריה. ואז שוב מקבל עבודה מבראון, הפעם כעוזר מאמן בסן-אנטוניו, מפוטר עם כל הצוות, עובר לעבוד כעוזר אצל דון נלסון (המאמן שהחזיק לבדו בשיא הניצחונות עד שהגיע פופוביץ'), ואז מקבל ב-1994 הצעת עבודה לחזור לסן-אנטוניו – הפעם כג'נרל-מנג'ר. כבר שם אפשר לזהות את התכונות שיהפכו אותו למה שהוא: פופוביץ' משחרר את דניס רודמן תמורת וויל פרדו באחד הטריידים הכי חד-צדדיים בתולדות הליגה, אבל שולח מסר - אף אחד לא יותר גדול מהקבוצה.
עונת 1996/97 נפתחת באופן קטסטרופלי. עם מאזן מביש של שלושה הפסדים ו-15 ניצחונות, פופוביץ' מפטר את בובי היל, שהוא לא רק המאמן אלא אחד הידוענים היחידים בעיר חסרת ידוענים, וכל זאת דווקא לפני המשחק שבו הכוכב הראשי, דייויד רובינסון ("האדמירל"), אמור לחזור מפציעה.
לא רק שפופוביץ' מפטר את היל, אלא שהוא ממנה במקומו מאמן חסר ניסיון עם מאזן שלילי בליגת הקולג'ים השלישית – את עצמו. העונה מסתיימת במאזן מזעזע: 20 ניצחונות, 62 הפסדים, מקום לפני אחרון במערב. האוהדים שונאים אותו. 93 אחוזים רוצים שיילך. ואז מגיעות מילות הקסם של הקומישנר דייויד סטרן: בבחירה הראשונה בדראפט, סן-אנטוניו ספרס בוחרת בטים דאנקן, סנטר מאוניברסיטת ווייק פורסט.
"בואו נהיה ריאליים: בלי טים דאנקן הייתי עכשיו עדיין מאמן בליגה השלישית בקולג'ים. התפקיד היחיד שלי היה לא להפריע", אמר פופוביץ' בראיון לפני שנתיים.
ידוען בעל כורחו
בטקס הפרישה המרגש של דאנקן מהספרס, אף אחד כמעט לא דיבר על כדורסל. הכדורסל היה רק תפאורת רקע. דיברו שם על אופי, על דמויות אב. פופוביץ', רוקע ברגליו בפרקט כדי לא לבכות, הודה לדאנקן שנתן דוגמה לכולם איך מקבלים מרות של מאמן. שחקנים ראו מה הוא עשה לדאנקן, איך איתגר אותו, כמה היה קשוח ודרשני, איך דאנקן האמין בו לחלוטין, סמך עליו שהוא רוצה רק בטובתו.
יש לא מעט שחקנים שמגיעים לליגה עם סט הכישרונות והנתונים הגופניים של דאנקן. הרבה נעלמים או עושים קריירה בינונית. אחרים, כמו למרקוס אולדריג', אפילו עושים קריירה יפה. בלי פופוביץ', טים דאנקן לא היה הפאוור פורוורד הכי טוב בהיסטוריה.
אם דאנקן היה השותף בכסא הקדמי במסע של פופוביץ', הרי שהוא היה צריך גם מאמן או שחקן שיגדיר את הגדולה שלו, שיבהיר מה אנחנו רואים ועל מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כדורסל של פופוביץ'. לברון ג'יימס הוא דמות כזאת. במפגש הראשון שלהם בגמר, הספרס קברו את קליבלנד. בפעם השניה, כשג'יימס עבר לקבוצת הכוכבים עם כדורסל הבידודים במיאמי, הוא נזקק לנס כדי לנצח את סאן אנטוניו בשבעה משחקים. שנה אחר כך, ב-2014, הספרס פירקו את מיאמי באחת מתצוגות הספורט הגדולות של ארגון כלשהו (שגם היה השלד למה שעשתה מיד לאחר מכן גולדן סטייט).
ג'יימס הכריח את פופוביץ' להיות הקריפטונייט שלו. כדורסל הבידודים והיכולות האישיות שלו, הכריח את פופוביץ' לנהל קבוצה. העונה של 2014 היתה החלום של כל עסק, חברה, משרד, תאגיד או קבוצת ספורט. פופוביץ' יצר תרבות מועדון שבה הצליח לשכנע חבורה של אינדיבידואליים עם אגו להפוך לגוף אחד שמרכיביו משתפים פעולה וסומכים אחד על השני. לא היה מועדון יותר מצליח מסאן אנטוניו בעשרים השנים האחרונות, בכל ספורט. הוא היה גנרל מלחמה בתחפושת של דוד שפרש לפנסיה. הוא יכל להתאים את עצמו לכל שחקן, כדי שהשחקן הזה יקנה את שלפופוביץ' היה להגיד. פופוביץ' אהב את השחקנים שלו, והוא תמיד אמר להם את האמת בפנים.
והתוצאה, במונחים של כדורסל, הייתה מסירה אחרי מסירה אחרי מסירה עד לזריקה הכי טובה, תנועה בלתי פוסקת. זה היה מרהיב. אבל מה שזה באמת היה זה לחזות במקום עבודה נטול אגו, שבו כל עובד סמך על העובד האחר שיקבל את ההחלטה הכי טובה עבור הכלל. פופוביץ' היה מראה לשחקנים שלו סרטים היסטוריים על יחסי שחורים-לבנים באמריקה ושואל אותם מה הם היו עושים אם הם היו חיים אז. על המגרש, בלי שהם יבינו את זה עדיין, הוא נתן להם את הכלים איך לחיות נכון את החיים הפרטיים שלהם, איך יגדלו את ילדיהם, איך יתרמו לחברה שבה הם חיים. בלי אגו, עם תנועה בלתי פוסקת, עוד מסירה למישהו שיותר חופשי, טובת הכלל לפני הכל.
פופוביץ' לא רימה את עצמו ואת הייעוד שלו. הוא לא כתב ספרים על איך לעשות את זה, או על מוטיבציה, ולא המיר את הקריירה שלו לסיבוב עשיר כמרצה. הוא לא היה זן מאסטר. מקסימום התפנק על עוד כוס יין משובח. הוא מעולם לא קידם את עצמו, ידוען בעל כורחו. הוא לקח את השחקנים שלו למוזיאונים, להצגות, להרצאות על צדק חברתי, על גזע באמריקה, על שוויון. הוא שלח שחקנים מאימון כדי שיישבו בחדר במלון ויקראו ספר על היסטוריית הגזע באמריקה. הוא לא פחד לדבר נגד סין, נגד דונלד טראמפ, הוא לבש חולצה של black lives matter (אבל סירב לכרוע ברך בהמנון).
כשהמנהלים ממשרד המכירות של הספרס כתבו לו שהאוהדים מחזירים את כרטיסי המינוי שלהם, הוא כתב בחזרה, מתוקף היותו נשיא הקבוצה: "זה לא מזיז לי. אל תתקשרו בחזרה לאף אחד מהם, אנחנו לא רוצים אותם".
כשהספרס קיבלו עשרות אלפי מיילים זועמים מארגנטינה על כך שמאנו ג'ינובילי לא פותח בחמישייה, ופופוביץ' הפך לאיש השנוא ביותר במדינה, הוא המשיך להעלות את ג'ינובילי מהספסל. מדובר בשחקן שייכנס להיכל התהילה בהזדמנות הראשונה שתהיה לו להיבחר. מה שמדהים הוא לא ההחלטה של פופוביץ', אלא ההסכמה של ג'ינובילי לוותר על האגו שלו, כי זה מה שטוב לקומונה.
כשהתחילו המהומות אחרי הרצח של ג'ורג' פלויד, כשדיברתי עם השחקנים שלי זה גרם לי לבכות. הבנתי איזה בן זונה פריבילגי אני. הבנתי שאני חייב להיות יותר מודע לזה, להתבייש בעצמי"
ג'ינובילי וטוני פארקר היו שתי דוגמאות לרוח פופוביץ': סקאוטינג חובק עולם (חדר ההלבשה של הספרס תמיד היה מגדל בבל של שפות) ושימוש מרבי בבחירות נמוכות בדראפט. איפה שאחרים ראו מגבלות הוא ראה אפשרויות. איפה שאחרים תמיד הסתכלו קדימה, הוא תמיד זכר להסתכל אחורה כדי להעריך את הדרך הארוכה שעבר. איפה שאנשים מכרו את עצמם לטרפת השיווק האמריקאית, פופוביץ' בחר להושיב את השחקנים הראשיים שלו לנוח במשחק ששובץ לפריים טיים. הליגה זעמה וקנסה אותו ברבע מיליון דולר. באפשרות הראשונה שהייתה לו, פופוביץ' עשה את זה שוב. ולעזאזל הקנס. תחשבו מה עובדים חושבים על כזה מנהל.
ליברל בלב טקסס
הוא מאמן דמוקרטי וליברלי בלב טקסס, מדינה רפובליקנית אדומה ושמרנית. הוא מקדם נשים, לא מפחד לדבר על גזע ועל הדאגה שלו מהפיכתה של אמריקה לפשיסטית. הוא תמיד שמר על ראש פתוח ובעיקר על סקרנות, תמיד זכר להקשיב ולפתח דיאלוג דווקא עם מי שלא חשבו כמוהו.
"כדי להיות מאמן לבן בקבוצה שהיא בעיקר שחורה, אתה צריך לזכות באמון", הסביר בעבר. "אתה חייב להיות אמיתי, לדעת באמת מאיפה השחקנים באו, מי למד בבית ספר טוב ומי ראה את הרצח הראשון שלו כשהיה בן שבע. כשהתחילו המהומות אחרי הרצח של ג'ורג' פלויד, כשדיברתי עם השחקנים שלי זה גרם לי לבכות. הבנתי איזה בן זונה פריבילגי אני. הבנתי שאני חייב להיות יותר מודע לזה, להציף את הנושא, לדחוף את עצמי, להתבייש בעצמי. פריבילגיות זו אחריות. הבנתי שהאנשים מההיסטוריה הצבאית שלנו לא מתו בשביל הדגל. הדגל הוא רק סמל. אנשים לחמו בשביל הזכות של קולין קאפרניק לכרוע ולהפגין בנגינת ההמנון".
אחרי כל הניצחונות וכל האליפויות, גרג פופוביץ' נשאר אותו גרג פופוביץ' של לפני ארבעים שנה. הניצחונות היו רק תוסף. הוא הצליח לחנך דורות של שחקנים שמודעים לקונטקסט ולתפקיד שלהם בחברה. אי אפשר לכמת את זה בסטטיסטיקות. הסטטיסטיקות עושות איתו חסד רק בנושא אחד: הן איפשרו לו לטפח את האהבה ליין ולנסוע עם גג שמש מתפקד.
