לפני שטסתי ללמוד בארה"ב בתחילת שנות ה־90, עשיתי רשימה בת מאה שורות, עם כל מה שאני חייב לראות בספורט האמריקאי. כדי לממן את כל הכיף הזה, עבדתי בהעברות דירות מחוף לחוף (הלקוחות היו מקבלים את התכולה שלהם בדיוק לפי לוח המשחקים).
כך ראיתי את צפון קרוליינה נגד דיוק בכדורסל, ולהפך, את מישיגן נגד אוהיו סטייט בפוטבול, מייקל ג'ורדן מנצח ביוטה עם 39 חום, מייקל נגד קובי ביונייטד סנטר, ג'ורדן קולע את הקליעה האחרונה במשחק מספר 6 נגד יוטה, בוסטון נגד היאנקיז בבייסבול, פוטבול בגרין ביי, הוקי בטורונטו, כדורעף נשים בסטנפורד, גולף באוגוסטה, פוטבול באלבמה ("אתה יהודי? אז איך אין לך קרן בראש?"), טניס בניו־יורק, מבחנים אולימפיים בפורטלנד.
אבל לא ויתרתי על הביזאר הספורטיבי שהארץ הגדולה, המגוונת והמטורפת הזו יכולה להציע: תחרות יריקה למרחק של חרצני דובדבנים במישיגן, פורמולה־1 של מכסחות הדשא באוהיו, הטלת גמדים בברים נבחרים בפלורידה.
ב־2003, כשחזרתי ללמוד בניו־יורק בפעם השנייה, נסעתי במשך מחצית היום – לא היו אז טלפונים ניידים אינטראקטיביים, הכל מפות מנייר – לאליפות העולם באבן, נייר ומספריים שנערכה בטורונטו. זאת הייתה תחרות מוזרה ממדרגה ראשונה: אלפי משתתפים מחופשים בתלבושות ססגוניות ובאיפור כבד, מתחרים ברצינות של יום הדין, בספורט שאמור לקבוע בין האחים מי יסדר את השולחן באותו יום.
ואם זה לא הספיק, אז בחדר קטן בפאתי האולם התרחשה עוד תחרות, ביזארית עוד יותר. עשרות משתתפים, כולם במצב צבירה של מקרר, עומדים ומעיפים זה לזה סטירות רצח, עד לנפילה ואף לאובדן הכרה. אי־אפשר היה לצפות בזה. לא היה בכך שום חן, רק תערובת סאדו־מזוכיסטית שלא ממש התאימה לתקופה.
אבל עכשיו יש עוד מעט אייפון 15 פרו, הכל ברשת, הכל מתועד, הכל פורנוגרפי וכל רגע ומקום הם תפאורה מתאימה לאח הגדול או לפחות לטיקטוק. בזמנים כאלה, לסטירות לחי יש ליגה מסודרת וקהל אדוק, שמגיע לתחרויות או משלם מנה הגונה של דולרים כדי לראותן בערוץ מיועד. ופתאום, אם אתה חושב שסטירות רצח לפרצוף זה קטע ממש משונה, אתה צריך לבדוק שזה לא אתה שמשונה.
2,000 דולר לערב
עבור הזכות לחשוף את עצמך לאובדן הכרה, נזק לפרצוף ואפילו נזק מוחי, המנצחים יכולים להרוויח 2,000 דולר לערב. כסף קטן, אבל אנחנו חיים בעידן שבו רבים מוכנים לעשות הרבה דברים יותר גרועים לעצמם, ועוד בחינם. התוצאות עלולות להיות נוראיות. ניתן למשל לראות קליפ בו המתחרה הרומני סורין קומסה, בקרב שנמשך 30 דקות ומחולק לעשרה סיבובים, כשפניו מעוותות, חסרות צורה, מדממות ומנופחות. קומסה, אגב, ניצח בתחרות.
כל מתחרה חובט בתורו. לצד המקבל אסור לזוז, להתכופף או להגן על עצמו. הוא אמור לשמור על ידיו מאחורי גבו, ולראות איך היריב שלו מכוון את הסטירה בתנועה אחת (כמו שחקן גולף שמכוון את המחבט לכדור) - ואז חוטף סטירה אדירה ללחי. עור סגול בפנים ופנסים בעין נחשבים לפציעות הקלות יותר.
מאחר שמדובר בצורה כמעט טהורה של אלימות, הענף הזה – שהולך ותופס תאוצה – הפך לאטרקציה עבור ספורטאים רבים שמתחרים במקצועות אלימים אחרים. אבל האלימות הטהורה הזו יכולה להיות קטלנית: בנובמבר 2021 מת לוחם פולני, לאחר שעבר אירוע מוחי בתחרות ומת מקריסת מערכות.
למרות זאת, הענף הזה נחשב לדבר הכי חם מבין כל מקצועות הלחימה בספורט. העין והנפש האמריקאיות תמיד צמאות לעוד קצת אלימות ודם. לאס־וגאס נתנה את רשותה להקמת ליגה, ורשת טלוויזיה ארצית הסכימה להעביר את התחרויות בשידור חי.
דיינה ווייט, נשיא ה־UFC ומי שהפך את אליפות אמנויות הלחימה מספורט שולי למיינסטרים, שותף גם הוא בליגה הזו. ווייט צריך להילחם בארגונים שטוענים כי הענפים האלה גורמים נזקים למוח, ובמי שטוען שמדובר בתחרות מטופשת ולא ספורטיבית, אבל לדבריו זהו ספורט הרבה פחות אלים מאיגרוף. למרות שהשידורים הביאו רייטינג מרשים, הליגה עצמה עדיין מדדה. הסיבה: בתחילת השנה נתפס ווייט כשהוא סוטר לאשתו.
אבל לווייט אין ספק שהספורט יתפוס. בדיוק כמו שה־UFC תפס אחרי שכולם ליגלגו עליו. הוא מביא לכל תחרות מספיק רופאים וציוד רפואי, והוא רואה איך כבר חצי מיליון צופים בתוכנית (המצלמות מראות את הקהל שואג מהתרגשות בעוד המתחרה מאבדת את הכרתה). ווייט יודע שאלימות היא רייטינג, שרייטינג זה כסף, ושהשילוב בין שלושתם הוא אמריקה.
העיקר שיש רופא באולם
60 שניות יש למקבל הסטירה להתאושש ולהחזיר. נקודות ניתנות לפי אפקטיביות המכה ותגובת היריב. שלושה שופטים נותנים ניקוד, ועוד שניים אחראים ל־VAR, שקובע אם הסטירה הייתה חוקית או לא. התחרות אורכת שלושה עד חמישה סיבובים.
הכל קורה בניגוד לכל אינסטינקט (כאמור, אסור לך להגן על עצמך). למעשה, ההגנה היחידה היא הגולגולת האנושית. זה ספורט שכולו נע על הקשת שבין פגיעה לכאב. מעין מעבדה חיה שבה מציגים איך אפשר לגרום נזקים למוח. הרופאים? תפקידם העיקרי הוא להגיד למי שאיבד את הכרתו ואינו יודע מי הוא, איפה הוא נמצא ולמה הוא על הרצפה: "קח נשימה עמוקה, הכל בסדר איתך". העיקר שיהיה רשום בפרוטוקול שהרופא טיפל.
הרשת שמשדרת את "סטירות כוח: הדרך לאליפות" היא TBS, ששייכת ל"וורנר" ומעבירה גם משחקי הוקי ובייסבול. יש לה רייטינג טוב. אין ספק שגם להכניס אדם ואריה לזירה בקולוסיאום זה רייטינג טוב. לכו תדעו, אולי זה עוד יקרה. מדובר ברעיון אבסורדי, גרוטסקי. מעניין מה העידן הזה עוד יביא אחריו: מי ישרוד הכי הרבה זמן תלוי על מטוס נוסעים? מי ישרוד הכי הרבה זמן תקיפה בגרזן?
ווייט, שהפך את "הלוחם האולטימטיבי" למסחטת רייטינג מאז 2005 והביא את אמנויות הלחימה לפריים־טיים ב־ESPN, מעודד את המתחרים ש"הם פאקינג יכולים להרביץ מכות רצח למי שאינם אוהבים". את המילה "פאקינג" הרשת צינזרה. אסור להפריז. סטירות כוח הן מראה מדויקת לחברה שבה אנחנו חיים. הן הספורט האולטימטיבי של התקופה.
אחרי שתחרויות נערכו במועדונים אפלים או במועדוני חשפנות, ה"ספורט" קיבל תהודה חזקה מרוסיה וממזרח אירופה, שם נמצאים גדולי הענף שמייצרים קליפים ליוטיוב עם עשרות מיליוני צפיות. לחלק מהערוצים יש מאות אלפי מנויים. ככה נוצרה ההתעניינות ברשתות. 200 אלף, ועוד אדוקים לענף, זה נתח שוק.
הצופים מקבלים את הקרב האולטימטיבי. שני אנשים חשופים שלא יכולים להגן על עצמם ובלי ציוד הגנה. אין פה שום צביעות, הכל ברור. נזק שקוף למשתתפים, שבדרך כלל נגמר בנוקאאוט. אבל נזק "יפה", כזה שאפשר ללכת לאכול סטייק עם יין אחריו. לנזק מוחי אין דם.
אין רגולציה, אין תקנות ואין אימונים על סטירות "נכונות". עוד מישהו ימות פה בסוף. מצד שני, באוקלהומה עובדים עכשיו על ספורט חדש: היאבקות בין שני אנשים בתוך מכונית נוסעת. המארגנים טוענים שזה הולך להיות להיט בקרב נהגים של חברת שירותי ההסעות "אובר".
פורסם לראשונה: 09:56, 26.07.23
