"כמה ימים לפני שהיינו אמורים למות בדרך זו או אחרת, כנראה במשרפות, הצבא הבריטי הגיע לברגן בלזן ושיחרר אותנו. לפי הסיפורים ששמעתי מאמא עליזה ומאבא זכריה, הם נתנו לי שם חדש. אני אפילו לא זוכר או יודע מה היה השם הקודם. הפכתי לג'ורג', על שמו של ג'ורג' השישי, מלך בריטניה ואביה של המלכה אליזבת. התודה לאנגלים הייתה עד כדי כך גדולה". כך משחזר ג'ורג' בורבה, כוכב הפועל ת"א ונבחרת ישראל בכדורגל בשנות ה-60 וה-70, את אירועי שנת חייו הראשונה במלחמת העולם השנייה.
במהלך המלחמה נמלטה משפחתו מטריפולי שבלוב למצ'רטה באיטליה, שם נולד. זמן קצר אחר כך הם נתפסו על ידי הפשיסטים שהשתלטו על המדינה, ונשלחו למחנה שבויים. "כשהגרמנים ושליחיהם חיפשו את היהודים, הוריי הורידו אותי למחסן במבנה שבו התגוררנו, ועטפו אותי בסדינים ובעיתונים ישנים כדי להסתיר את התינוק. הם דאגו שבזמן החיפוש אישן ולא אשמיע קול". אך המזל לא האיר להם פנים לאורך זמן.
"מאחר שהייתי פצפון, בסביבות גיל שנה, כמובן לא יכולתי להבין. כל מה שאני יודע על התקופה ההיא, מגיע מהסיפורים של הוריי", מוסיף בורבה. "היינו בסכנת מוות מיידית. רמזים לכך ניתנו עוד בעת שנלקחנו מהמחנה באיטליה, ואחר כך בברגן בלזן. למזלי, בגלל גילי, לא הייתי מודע למצב המדויק. באותה מלחמה שקענו למצב הכי קשה שיכול לקרות לאנשים"'.
"אני לא יודע כמה מקרים היו בעולם, שילד שנולד במחנה ריכוז ושרד בנס, הגיע להיות כדורגלן בנבחרת. בכל הזדמנות שהגעתי לאירוע מיוחד, שקעתי במחשבות איך זה קרה ואיזה מזל שהגעתי לכאן"
רבים מאוהדי הפועל ת"א יופתעו אולי מסיפורו המטלטל של חלוץ העבר, שזכה איתה בשתי אליפויות (1966 ו-1969) ובגביע המדינה (1973). "אני לא יודע כמה מקרים היו בעולם, שילד שנולד במחנה ריכוז ושרד בנס, הגיע להיות כדורגלן בנבחרת לאומית כלשהי", אומר בורבה. "אני קיבלתי את זה בטבעיות, כי בגיל הצעיר שהייתי לא יכולתי לזכור הרבה. ובכל זאת, בכל הזדמנות שהגעתי לאירוע מיוחד, שקעתי במחשבות איך זה קרה ואיזה מזל שהגעתי לכאן".
תן דוגמה.
"למשל, כששיחקתי במדים הלאומיים בפעם הראשונה, בבלומפילד מול פולין ב-1966, התרגשתי מאוד. בעצם כולם התרגשו, אבל לי הייתה סיבה מיוחדת. כאילו אמרתי לעצמי: 'אתה, שהיית עלול להיזרק למשרפות. עומד ושר את התקווה. איך זה יכול להיות?' רק אחר כך חזרתי למחשבות על המשחק, וכמה אני רוצה להצליח בו".
"הגרמנים תיכננו להרוג גם את הילדים"
"מה שסיפרתי", הוא ממשיך, "זה רק הקצה שבקצה על מה שלמדתי על ילדותי. כשהיינו באיטליה, לא היה לנו כסף אפילו לאוכל. ינקתי עד גיל שלוש או ארבע, ולא הייתי הבן היחיד שינק. כשנגמר לאמא החלב, ינקנו מאחת האחיות. וכמובן, כל טיול ברחוב היה סכנת נפשות. אחי הבכור בחו (בעברית שמעון) היה אז כבן 17, ונהג לעשן. פעם קאפו איטלקי עצר אותו, חטף ממנו את בדל הסיגריה מהפה, והחליט לתלות אותו. אחי כבר היה עם החבל על הצוואר. למרבה המזל אמא ראתה מה קורה, רצה לכיוון הקאפו והתחננה שיוותר לו. ברגע האחרון הוא כנראה ריחם עליה. עד כדי כך ירוד היה מצב הביטחון שלנו".
בורבה, בעוד שלושה חודשים בן 79, זוכר במעומעם את הרכבת שהסיעה את המשפחה לברגן בלזן. "אבל את ההרגשה של משהו הכי גרוע ומסוכן, אני כן מצליח איכשהו לזכור", הוא מספר. "הגרמנים תיכננו להרוג גם את הילדים, ובדיוק אז מזלנו התהפך. כשהאנגלים הגיעו, התברר שהניצולים יהיו זכאים לדרכון בריטי. הוחזרנו לאיטליה, ואני הוכנסתי לבית יתומים". כשהיה בן ארבע עלתה המשפחה לישראל.
"בזכות הפספורט הכפול שלי – בריטי וישראלי – לא היה חסר הרבה שכעבור שני עשורים אהפוך לכדורגלן מקצועני באנגליה", מגלה בורבה. "באנגליה חיפשו שחקנים בעלי אזרחות בריטית בכל העולם, באמצעות אנשי קשר. אחד מהם היה נסים קוויתי, ששידר אז לרדיו מלונדון. כשהייתי כבן 22, הוא הביא לי הצעה להצטרף ללייטון אוריינט, מהליגות המקצועניות".
ולמה זה לא קרה?
"ההורים לא כל כך התלהבו ששוב אעזוב אותם, אבל אנשי המועדון ניסו לשכנע אותי. הם אמרו לי 'אם תצטיין אצלנו, תוכל להגיע לליגות הכי גבוהות באנגליה, ואפילו נקבו בשם של קבוצה גדולה שעוקבת אחרי שחקנים בלייטון אוריינט".
מה שמה?
"מנצ'סטר יונייטד".
ממש?
"כך הם אמרו לי, אבל בחרתי להישאר בארץ, כי כבר החלפתי מספיק ארצות בחיי הקצרים".
עוד מעט בן 79 ועדיין מאמן ילדים
באותן שנים שיחק בורבה בהפועל יד המעביר – מעברה בחלקה המזרחי של ת"א – שממנה הגיעו שחקנים להפועל "צפון" ת"א, קבוצת הבת של הפועל ת"א. כששירת בצה"ל, הוא ביקש מאלי פוקס לבחון אותו לנבחרת פיקוד המרכז. "פוקס כל כך התלהב, שהוא רצה להחתים אותי בהפועל ירושלים, שאותה אימן באזרחות", נזכר בורבה. "כבר הכרתי את המגרש בקטמון, אבל הפועל ת"א, שהחזיקה בכרטיס שלי, התעקשה שאשאר".
גם המאמן הלאומי, היוגוסלבי מילובן צ'יריץ', הבחין מיד בכישרון. "הוא ראה אותי בהפועל צפון בליגה ב', והחליט לזמן אותי. ככה יצא שעוד לפני ששיחקתי ממש, כבר הוזמנתי לנבחרת". באופן טבעי, הוא נכלל גם בנבחרת של עמנואל שפר לקראת אולימפיאדת מקסיקו-סיטי 1968. "שיחקתי בכל המשחקים, כולל ברבע הגמר נגד בולגריה שהסתיים ב-1:1 אחרי 120 דקות, והמנצחת נקבעה בהגרלת פתקים. לפי מה שדיברו בנבחרת, היו שני פתקים – בולגריה ועוד פעם בולגריה".
הוא נכלל גם בסגל הנבחרת למונדיאל במקסיקו 1970, אך ישב על הספסל, ובסך הכל רשם 37 הופעות ושבעה שערים במדים הלאומיים. ב-1974 הוסיף לרזומה שלו אליפות שלישית, הפעם עם מכבי נתניה.
מה היה המשחק הכי גדול שלך?
"בעונת האליפות השנייה עם הפועל ת"א, נגד נתניה. ניצחנו 0:5 עם שלושער שלי, ובעיתון קיבלתי ציון 8, שהיה אז נדיר. לא פלא שבהמשך הקריירה מכבי נתניה לקחו אותי".
התחלת את הקריירה כקיצוני, וסיימת כמגן.
"קבוצות התחילו להתכונן אליי והציבו שמירה אישית. דוביד שווייצר, שהיה מאמן יצירתי, לקח אותי ואמר: 'למה שלא תהיה מגן, שיתחיל את ההתקפות מלמטה?' זה מאוד הצליח לנו".
בורבה עדיין מאמן ילדים באופן פרטי. "הלוואי שהייתה לי ילדות כמו לרובם, אני שמח שיש להם ילדות שמחה", אומר הילד ששרד את מחנה המוות ברגן בלזן.
