צפו בשידור הישיר מאולפן הבוקר של ynet
"אנחנו אומה אמוציונלית", אמרה לי קוקו, מורה לריקוד שבאה לראות את המשחק בפאן זון בשכונת פלארמו, "אנחנו אוהבים לגעת כשמדברים, אנחנו אוהבים לנשק, ולחבק, ואנחנו באמת מאוד גרועים בלהסתיר את איך שאנחנו מרגישים". שלוש שעות הכדורגל המדהימות בתולדות הענף, לקחו את הארגנטינאים למסע אכזרי ברכבת הרים רגשית. ובסופה התחילה החגיגה. חגיגה של עם שאין לו שום דבר יותר חשוב בעולם מכדורגל.
הגמר הגדול בהיסטוריה - ארגנטינה אלופת העולם
קצת אחרי הנפת הגביע, התחילה הנהירה החוצה, עשרות אלפים שהשתלטו על הכבישים הראשיים בשירה אדירה, בצפירות, כולם צבועים ולבושים בתכלת ולבן, מכובעים ועד ביריות. מכוניות עברו, וגופות השתלשלו החוצה מתוכן בגוף עירום, מנופפים בדגלים וחולצות ושרים בטירוף. נהגים אחדים יצאו מהרכב והתחילו לרקוד באמצע הכביש. המכוניות מאחור ציפצפו.
חצי השעה הראשונה של השירים היתה מיועדת בעיקר למראדונה. זה היה משחק מיוחד שטמן בחובו טקס מסוים שלא נעלם מעיניהם של הארגנטינאים, בעיקר אלו מעל גיל ארבעים שזכו לראות אותו משחק. המשחק הזה, כך היה ברור לכולם, הוא טקס ההמלכה של מסי לשחקן הכי טוב בתולדותיה של ארגנטינה וגם של העולם, והארגנטינאים ותרבות הכדורגל העשירה שלהם ידעו לתת כבוד למי שנושל.
"תקופה ארוכה שמסי לא נחשב בעיני רבים מאיתנו כארגנטינאי", אומר פבלו וולדרמה, "הוא לא גדל פה והוא לא הביא תואר למרות שהוא זכה בהרבה תארים מחוץ לנבחרת. הוא זכה בקופה אמריקה, והטורניר עכשיו הסיר את כל הספקות לגבי הזהות שלו. הוא לקח אותנו על הגב. הוא לא היה מוכן להפסיד. הוא ידע ש-50 מיליון ארגנטינאים סומכים עליו שיעשה להם שמח, והוא עמד בזה. מסי דיבר אחרי המשחק על הסבל שהוא מנת חלקו של העם הזה. גם בחיים וגם בכל גמר ששיחקנו. גם כשזכינו עברנו סבל. וגם עכשיו, והוא לא נכנע".
זה נראה כמו סצינה פורסט גאמפית: בכל בניין שעליו עברה השיירה התחברו אליהם אנשים שיצאו מהדלת הראשית, בכל צומת הצטרפו אליהם עוד אלפי אנשים שצעדו ברחוב הסמוך. והכל בשירה בלתי נגמרת, משכרת, מדבקת. אי אפשר היה לעצור את זה. ירדת, הצטרפת, מזגת קצת מאטה עם אלכוהול בכמות מקבילה לאחוזים משלוש של סטף קרי, והתחלת פשוט לשיר. זה היה ככה, ואי אפשר היה לעשות דבר נגד זה.
אנשים רקדו על גגות מכוניות, עם השוטרים. בפינות הרחובות ניגנו מוזיקה לטינית סקסית, וזוגות זוגות התחרו ביניהם בעיקולי גוף דרמטיים. אחרים ירדו לרכבת התחתית והתחילו מסיבה. ששת הקילומטרים הכי איטיים בעולם. אין מה למהר. כולם רוצים לחוות כל רגע עד הסוף.
"כשאני אמות, בטוח אהיה בגיהינום", אומרת פילאר מרטינס, סטודנטית בת 26, "כי בגן עדן אני כבר עכשיו". ואתה חושב איך צריך להרגיש בן אדם, כמה מיוחד, אם הוא יכול לגרום לאנשים אושר מסוג כזה.
איך זה שכולם מכירים את כל המילים לשירים?
"את חייבת, אחרת את תהיי אאוטסיידרית, בעיקר באירועים כמו גביע העולם. זה משהו שעושה מארגנטינה יחידה אחת, אז את חייבת לדעת את המילים. אבות שמשכיבים את הילדים שלהם לישון לא מספרים להם סיפור לפני שינה, הם מתרגלים את השירים של ארגנטינה. תסתכל ברחוב איך כל הילדים יודעים את כל המילים. על המעבר בין אושר לדיכאון כמו שחווינו היום פעמיים לפחות, הם ילמדו לבד".
היו מכוניות שהסיעו עליהן עשרות נוסעים, מכוניות יותר צנועות פתחו את הדלת האחורית ונוסעים עטופים בצבעי ארגנטינה הציצו מתוכן. לא היה שום דבר אלים. רק שמחה אדירה, נטולת פחדים. "אולה אולה אולה, אולה אולה אולה אולה, קאדא דיה טה קוורו מאס/ סוי ארגנטינו. אס אן סנטימנטו, נו פואדו פרר". צמרמורת.
שיא הרגש
"יש בארגנטינה שחיתות נוראית, מיתון, משבר שער המטבע, הקורונה שפגעה בנו, והנשיאה שלנו לשעבר נשפטה לשש שנים בכלא בגלל שחיתות", אמרה לי מרטינס, "ולאו בא וריפא אותנו. גרם לנו לשמוח בזמן שאין לנו כלום על מה לשמוח. זה לא כדורגל, זו מיתולוגיה".
"ניצחנו", אמר אמיליו קרדוסו, בן 74, שתיעד את החגיגות שחלפו על פניו, "אני אוהב את ארגנטינה והיום אני גאה להיות ארגנטינאי. זה יעבור בקרוב, אבל הזיכרון של מסי בנובמבר ודצמבר לא הולך לשום מקום. אחרי הרבה זמן הנבחרת הזו גרמה לאומה שלמה להתאהב בה. בגיל שלי כבר לא מתאהבים. זו מתנה גדולה"
כבר בבוקר כשהתעוררתי והלכתי לאובליסק לחגיגות שלפני, הזהרתי את עצמי להישאר מנותק, להרחיק את עצמי מהאירוע. שבאתי רק לדווח עליו. בכל פעם מאז שהגעתי והלכתי לראות את החגיגות הארגנטינאיות, עברתי סוג של רעידת אדמה רגשית לא מוסברת. יכול להיות שזה מרגש, יכול להיות שאני מקנא בארגנטינאים שלמרות כל הבעיות שלהם, יש להם משהו אחד שהם מתאגדים סביבו בלי שאלות. יצאתי מהמלון לאובליסק, הטרפת היתה בעיצומה, נכנסתי לתוך הקלחת לשלוש שיעות ולא הפסקתי לקפוץ ולהתחבק עם אנשים שאני לא מכיר, ולא הפסקתי להזיל דמעות לשניה. מופע של שיא הרגש.
