כשהאחים סמעאן וסאהר סמעאן נכנסים לאוהל האבלים בגבעת אבני, יישוב קהילתי קטן בגליל התחתון, הם ניגשים לשלומית לוינסון, והשלושה מתחבקים. אין מילים שיכולות לנחם את האמא שהתבשרה על מותו של בנה, סמ"ר שי לוינסון בן ה-19, שנהרג במתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה.
האחים, שעשו את הדרך הקצרה מעילבון, הביאו איתם מיני עוגות ועוגיות מהיישוב הערבי-נוצרי הסמוך. אם אין נחמה, אולי האוכל יעזור קצת. "אנחנו משתתפים בצערכם הגדול. הלב שלנו שבור. נהיה לצידכם בכל מה שצריך. שי הוא חלק מאיתנו", הם אומרים. קשה לפספס את הדמעות בעיניהם. הקשר בינם לבין הלווינסונים הוא קשר משפחתי של ממש, דוגמה נפלאה לדרך שבה הדו-קיום מתממש ומתגשם דרך הספורט ופורץ כל גבול.
סמעאן (46) וסאהר (49) הם אנשי קבוצת הכדורעף מ.ס עילבון, שמשחקת כבר שבע שנים בליגת העל. סמעאן מאמן את הקבוצה הבוגרת, סאהר הוא מנהל המועדון ובמקביל מאמן את קבוצת הנשים, גם היא בליגת העל. שי ז"ל היה שחקן המועדון. לפני שנתיים עשה את הקפיצה לקבוצה הבוגרת, אחרי שזכה עם הנוער באליפות. עתידו היה לפניו. עבור הקבוצה שהיא מופת לעבודה משותפת של יהודים וערבים, מותו היה מכה קשה.
"חלק מהמשפחה שלנו"
כבר שנים שהקבוצה ומשפחת לוינסון שזורות זו בזו. הכל התחיל אצל האמא שלומית (47), שהכדורעף זורם בעורקיה. ב-2007, כשעברה להתגורר בגבעת אבני, חיפשה היכן להמשיך לעסוק בספורט האהוב עליה. במהרה נחתה בעילבון, עשר דקות נסיעה מביתה, שם גילתה את הפרויקט הנהדר של האחים סמעאן. לפני 44 שנה הם הבינו שמיצו את הכדורגל ("נמאס לנו ממכות") והחליטו ללכת על ענף שונה לגמרי. מאז עילבון חיה ונושמת כדורעף, והקבוצה הפכה לחלק מהנוף בליגה הבכירה. לפני שנתיים אפילו עלתה לגמר גביע המדינה.
בבוקר 7 באוקטובר הוא שירת בגבול עזה, כחלק מגדוד 77 בעוצבת "סער מגולן". פיקד על טנק שהדף מחבלים שחדרו לישראל באמצעות אש פגזים, עד שנפל בקרב. תחילה הוגדר שי כנעדר, בהמשך כחטוף, וביום ראשון השבוע, יותר משלושה חודשים אחרי היום הארור, התבשרה משפחת לוינסון כי נפל בשבת השחורה וכי הוא חלל צה"ל שגופתו מחוזקת בעזה
שלומית "הגיעה לאימון ראשון והתרשמה", כפי שמספר סמעאן - השתלבה במהירות והדביקה בחיידק את בניה, בן ושי. שני האחים אהבו כדורסל, אך כשהקבוצה ביישוב נסגרה הציעה שלומית לבן לנסות את כוחו בכדורעף. בן השתכנע והחל לשחק בעילבון. הוא היה השחקן היהודי הראשון בקבוצה.
כעבור שנה שי הצטרף לאחיו הגדול ולאמו, והתחבר גם הוא לכדורעף בעילבון. הקשר בין המשפחה לבין המועדון הלך והתהדק והפך לחם במיוחד. שלומית הפכה לחברה של סאהר וסמעאן, הילדים הפכו לחברים קרובים של שחקנים רבים, ושי למד ערבית. "הוא התחיל להתאמן אצלנו וראינו את הפוטנציאל", אומר סמעאן. "ילד מקסים, שקט. כל הזמן רצה להתקדם, דוגל בדו-קיום. זה מגיע מהבית, ההורים דוגלים בשלום. הם ממש הפכו להיות אנשי הכפר".
משפחתו של סמ"ר שי לוינסון ז"ל
(צילום: ישראל מושקוביץ)
"מדובר במשפחה מאוד חמה", מספר סאהר, שאימן את שלומית בקבוצת הנשים ואת שי בקבוצת הנוער. "בכל פעם שרצינו עזרה, הרגשנו ששלומית היא חלק מהמשפחה. היא הייתה מגיעה ועוזרת, רוצה בהצלחת הקבוצה. התחברנו אליה. היא רצתה לעשות רק טוב למועדון שלנו, לתרום לו ולקדם אותו. כשהשחקנים הזרים שלנו היו מגיעים מחו"ל, היא הייתה מזמינה אותם אליה".
חבריו של שי שהגיעו לאוהל הניחומים מספרים על איש "רודף שלום". לפני שנתיים וחצי הכינו עליו סרט בכפר הנוער כדורי שבו למד. "חייל של תקווה", הוא נקרא ואפשר לצפות בו ביוטיוב. הסרט תיעד את השגרה שלו בעילבון, את החיבור לכפר והחברים הנוצרים.
"מהרגע הראשון הרגשנו שהקבוצה זו משפחה שנייה עבורנו", מספר בן (21). "אנחנו חיים את הקבוצה. יש לנו חברים שהם כמו משפחה. בבית הספר שלי היו שואלים אותי אם אני לא חושש לשחק בכפר ערבי, ומיד עניתי שלא. מצאנו בעילבון אנשים טובים, מכבדים וחמים. שי תמיד דגל בדו-קיום, היה לו חיבור מיוחד לעילבון. הוא תמיד חיזק את הקשר שלו עם השחקנים. ארוחות לפני ואחרי משחקים או אימונים, מפגשים, ביקורים".
4 צפייה בגלריה
"מהרגע הראשון הרגשנו שהקבוצה זו משפחה שנייה עבורנו". לוינסון (מספר 13) במדי קבוצת הבוגרים
(צילום: מועדון כדורעף עילבון)
(הסרט "חייל של תקווה" שהפיקו חבריו של שי לוינסון ב-2021)
"שיחקנו יחד, וזה התחיל מכדורסל. האח הקטן תמיד מתיימר לעקוף את הגדול", מוסיף בן. "היינו מאוד תחרותיים. אוהבים מאוד. רבים אחד עם השני, אבל תמיד עם אהבה. סוג של חתול ועכבר, טום וג'רי. האהבה הזו התחילה בכדורסל ואז עברנו לכדורעף. שיחקנו יחד באותה קבוצה, עד שהתגייסתי. היה מאוד ספורטיבי, חברתי, צנוע".
הקבוצה שבורה, האימונים בוטלו
על אף האהבה לכדורעף, בן (21) וגם שי ויתרו על האפשרות לקבל מעמד של ספורטאי פעיל – ובחרו בשירות משמעותי בצה"ל. שי התעקש על קרבי, אף שסבל מסעיף ראייה, התגייס לשריון – והפך למפקד טנק.
בבוקר 7 באוקטובר הוא שירת בגבול עזה, כחלק מגדוד 77 בעוצבת "סער מגולן". פיקד על טנק שהדף מחבלים שחדרו לישראל באמצעות אש פגזים, עד שנפל בקרב. תחילה הוגדר שי כנעדר, בהמשך כחטוף, וביום ראשון השבוע, יותר משלושה חודשים אחרי היום הארור, התבשרה משפחת לוינסון כי נפל בשבת השחורה וכי הוא חלל צה"ל שגופתו מחוזקת בעזה.
"זו מכה מאוד קשה", אומר המאמן סמעאן. "זה ילד שהוא חלק מהמשפחה שלנו. כואב הלב. אנחנו לא מתפקדים כקבוצה. לא מפוקסים, לא מרוכזים, האימונים בוטלו. רוצים להיות לצד המשפחה בימים הקשים האלה. אנחנו דוגלים בדו־קיום, הספורט מקרב לבבות. השפה שלנו משותפת. לא אכפת לנו מה זה יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים"
בבוקר המתקפה, האח הגדול היה בשירות קבע בתותחנים. כעבור חודשיים סיים את השירות, אך ביקש להמשיך במילואים – וכל זאת כשאחיו מוגדר כחטוף. אף שפקודות צה"ל אוסרות על קרוב מדרגה ראשונה לחלל או חטוף לשרת בקרבי, בן לא ויתר. הוא הגיש בקשה לראש אכ"א, והוריו חתמו על בקשתו להמשיך במילואים, על אף חוסר הוודאות סביב גורל אחיו.
"בחרתי להישאר בלחימה, חשבתי שזו הדרך הכי טובה לעזור לשי", מספר האח. "לא רציתי להיות בבסיס בעורף. רציתי להילחם. הייתי באזור ניר עם ותקומה, וזה עזר לי להסיח את דעתי מהמחשבות. סוג של הדחקה. האמנתי שהוא חי, אבל ביום ראשון האחרון הכל נגמר. למרות כל הקושי אני מאמין בצבא ובמערכת הביטחון, אני לא מוכן ששערה מראשו של חייל צה"ל תיפול בשביל שלאחי תהיה קבורה בישראל. זה לא שווה להכניס עוד משפחה למעגל השכול כדי שיהיה קבר לאחי".
לפני שבועיים בן השתחרר מהמילואים וחזר לשחק בעילבון. האימונים עזרו לו להתמודד עם הסיטואציה הבלתי אפשרית, אבל הבשורה הקשה על מות אחיו עצרה את פעילות הקבוצה. משחקי הליגה שנערכו אתמול נפתחו בדקה דומייה לשי.
"זו מכה מאוד קשה", אומר המאמן סמעאן. "זה ילד שהוא חלק מהמשפחה שלנו. כואב הלב. אנחנו לא מתפקדים כקבוצה. לא מפוקסים, לא מרוכזים, האימונים בוטלו. רוצים להיות לצד המשפחה בימים הקשים האלה. אנחנו דוגלים בדו־קיום, הספורט מקרב לבבות. השפה שלנו משותפת. לא אכפת לנו מה זה יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים".
פורסם לראשונה: 01:30, 24.01.24
