במשחקים האולימפיים לאורך השנים זכו 13 ספורטאים ישראלים במדליות. בדקתי. כולם שמות מוכרים, אהובים, שהחברה הישראלית מכירה, מוקירה ומחבקת. כמעט כל ישראלי שתשאל מכיר את השמות ולעיתים את הפנים והסיפור האנושי המקסים שלהם שכולל התמדה, נחישות, מאמץ עילאי ועוד.
אבל רוב הישראלים לא יודעים שישראל היא בעיקר מעצמת ספורט פראלימפי. ההישגים של הספורטאים הישראלים, במה שהיה קרוי עד לא מזמן "אולימפיאדת הנכים" לאורך כל שנותיה, היו מרשימים לאין ערוך מהישגי הספורטאים באולימפיאדות "הרגילות".
הרשו לי מבחן ידע קטן. הידעתם שבשנת 1968 ישראל אירחה את אולימפיאדת הנכים בתל אביב וקטפה 18 מדליות זהב, 21 כסף ו-23 ארד? ובכלל, הידעתם שעד כה לישראל כ-380 מדליות פראלימפיות? והיא מדורגת במקום ה-13 מבין כל מדינות העולם?
אתמול נחתו בנתב"ג חברי המשלחת הפראלימפית הישראלית – בקול דממה דקה. במזוודה שלהם היו תשע מדליות, מתוכן שש זהב. ישראל היא שוויצרית לא קטנה, שנוהגת לנופף בהישגים שלה בתחומים שונים, ללא בושה ובצדק: סטארט-אפ ניישן, עגבניות שרי, טפטפות ומה שביניהם. ובכל זאת, ישראל לא משווקת את עצמה, פנימה והחוצה, כמעצמה פראלימפית. משום מה הכבוד הכרוך בלראות את דגל ישראל עולה לאיטו, ועימו ההמנון שמנוגן בגאווה באירוע הספורט המרכזי בעולם, לא באמת מככב אצלנו. זה מקטין את הישגי הספורטאים המקצועניים האלה ובוודאי מצניע את ההישגים מעוררי ההערכה של אנשים שמתמודדים עם מגבלה כלשהי ומתגברים עליה.
מדוע בעצם הספורטאים הללו אינם גיבורי התרבות של הילדים שלנו? מדוע הרוח שלהם, כוחם וההישגים שלהם אינם מודל השראה לילדים שלנו? כי יש להם מגבלה? אדרבא. היינו מצפים שיובלט ההישג על רקע הקושי הפיזי או החוסר באיבר או בתפקוד כלשהו.
אבל לא כך הוא. מאיזושהי סיבה עלומה (אבל לא באמת), הספורטאים הללו עוברים מתחת לרדאר- הכבוד-הלאומי והם לא באמת גיבורי העם והאומה. אולי גיבורי השעה. ואז השעה חולפת והם נעלמים בתהום הנשייה של הזיכרון הלאומי.
במאה הזאת אנו כבר יודעים שהפרדה ובידול הן פאסה'והפסד גדול. השיח הרווח הינו הכלה ושילוב. החברה המערבית פועלת בשנים האחרונות להכיל את האוכלוסיות עם המוגבלויות במרחב הציבורי ולהנגיש אותו לכל היכולות, מתוך הבנה שהכל של כולם ולכולם זכויות שוות בהכל. אז מדוע לא במשחקים האולימפיים?
נדמה שהכל מתחיל מהעבודה שהמשחקים הפאראלימפיים נעשים אחרי המשחקים האולימפיים ולא במסגרתם. הרי ספורטאי כובש שיאים עם רגל או בלי רגל, לא צריך להפחית כהוא זה מההישג שהוא משיג.
כעשור וחצי אני משמש מנכ"ל עמותת "שמחה לילד" המקדמת ילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות ונכויות פיזיות, על מנת שיעזו לחלום ולהגשים את החלומות שלהם. העמותה מאמינה שהכל אפשרי ורק צריך למצוא את הדרך והיא שם.
אני גאה שהמדליסט החדש בשחייה, זוכה מדליית זהב ושובר שיא עולם, עמי דדאון, המתמודד עם שיתוק מוחין ונכות בארבע גפיים, היה חניך בעמותה (סניף צפון).
עבור הילדים של העמותה והילדים בכלל, שכל אחד מהם מתמודד עם איזשהו קושי, ספורטאים בכלל ופראלימפים בפרט, כמו עמי, הם מודל לחיקוי, דוגמה ומופת – והם השראה ענקית של כוח רצון, נחישות, התמדה ועוד.
איך אנחנו לא רואים את זה? איך אנחנו לא מבליטים את ההישגים שלהם וצובעים איתם שלטי חוצות? איך אנחנו מפספסים את ניצחון הרוח על הגוף? את הערך שבהשקעה, במחויבות, בהתמסרות ומאמץ? הרי כל אחד מאיתנו היה רוצה שאנשים כאלה, שכבשו פסגות, יהיו אלה שהילדים שלנו יישאו אליהם עיניים, יעריצו אותם, ירצו להיות כמוהם.
מדוע אנחנו לא הופכים את שמם ועשייתם של הספורטאים הפאראלימפיים, לשגורים בפי כל? מדוע הם לא צרובים בספרי הלימוד של ילדינו? מדוע הם אינם מובילים קמפיינים מכל סוג ובוודאי חברתיים? אני מנסה לחשוב כמה שמות של אלופים פאראלימפיים אני מכיר ולדאבוני, מעט מדי. הרשימה היא ארוכה ומפוארת. זוכרים? לישראל למעלה מ־380 מדליות פאראלימפיות.
מדינת ישראל מחויבת לספורטאים האלה כפי שהיא מחויבת לכל מי שפועל בשמה ותחת דגלה. אם יונחו הספורטאים הנהדרים הללו במקום הראוי להם – על הפודיום בתודעה הלאומית שלנו, אנחנו, ילדינו והחברה הישראלית כולה תצא נשכרת מהם. לא בשבילם. בשבילנו. הערכים הצרובים בהם, יהיו ערכינו. הילדים שלנו יביטו עליהם ויאמצו אותם כמודל לנהות אחריו והלוא זה מה שאנחנו היינו הכי רוצים, לא? זה בידיים שלנו ויותר מזה, זו האחריות שלנו לגרום לזה לקרות.
הכותב הוא מנכ"ל "שמחה לילד"
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
