"בטניס ובספורט בכלל קיים תהליך שבו אתה, בעזרת אימונים, אמונה ואופטימיות, עקשנות ועבודה קשה, יכול להפוך משהו בלתי אפשרי לבר־השגה ואפילו למאוד אפשרי". רפאל נדאל אמר את הדברים הללו אחרי הזכייה ההירואית שלו באליפות אוסטרליה בתחילת השנה, ושב עליהם לאחר הפציעה החוזרת ברומא כחודש לפני רולאן גארוס.
סימני שאלה רבים ריחפו סביבו אחרי הפציעה בצלעות, שהתווספה לפציעה בכף רגל שמאל, איתה הוא משחק לאורך כל הקריירה. כשנשאל לגבי כמות הכדורים נגד כאבים שבלע במהלך הטורניר, נדאל משך בכתפיו. יותר מדי מכדי שיזכור. כעת מתברר שלגמר עצמו ואולי גם למשחקים לפניו, הוא עלה עם מספר זריקות לעצב כדי לבטל את הכאב מהעצם הבולטת.
נדאל ניצח בשלוש מערכות יריב צעיר ובריא הרבה יותר, קספר רוד בן ה־23. זה נראה יותר כמו טיול של יום שמש אביבי בגני לוקסמבורג מאשר גמר גראנד סלאם. לאחר המשחק התוודה נדאל כי הזריקה למעשה הרדימה לו את הרגל, כך שהוא לא חש בה לאורך כל המשחק. הניצחון במשחק ביסס את מעמדו כשחקן הטניס הטוב ביותר אי פעם. ההירואיקה שלו לשחק כל כך טוב במעמד כל כך חשוב מכניסה אותו לרשימה נוספת: ספורטאים שהצליחו לנפק הופעות אתלטיות מפעימות למרות פציעות קשות שאיתן שיחקו.
מכורים לכדורים
ברמת הספורט החובבני, נגמרו הימים של "תשחק דרך הפציעה" או "תנשך את הלשון ותמשיך לשחק". אנשי הרפואה מצביעים בבירור שמשחק תוך כדי פציעה יכול להחמיר אותה ולחשוף את הספורטאים לפציעות באזורים אחרים בגוף בגלל שהם משחקים באופן בלתי טבעי ומנסים לגונן על האזור הפצוע.
התמונה שונה לחלוטין בספורט המקצועני. נדאל היה חייב לשחק: הוא בשלהי הקריירה וניצחון היה מרחיק אותו גראנד סלאם נוסף מפדרר וג'וקוביץ'. מייקל ג'ורדן היה חייב לשחק כשהוא קודח מחום: הוא היה חייב את זה לעצמו, חבריו לקבוצה היו צריכים אותו, האוהדים, גופי השידור, המפרסמים. לספורטאים, בעיקר בצמרת העולמית, יש תדמית של לוחמים. אסור להם להראות חולשות והם לא רוצים לאכזב אף אחד.
שחקנים מקצועניים בדרג השני ישחקו תחת פציעות גם בגלל החשש, האמיתי או המדומה, כי היעדרות תגרום להם לאבד דקות משחק. תמיד יש מישהו על הספסל או בסבב שמוכן לגזול את מקומך. בסקר שנערך לפני שנתיים, אמרו חמישים אחוז מהספורטאים באוניברסיטאות בארה"ב כי אולצו לשחק בעודם פצועים, ארבעים אחוז הודו כי הם נוטלים כדורים נגד כאבים באופן קבוע. בספורט המקצועני באמריקה יש תופעה הולכת וגדלה של אתלטים שמכורים לכדורים נגד כאבים או כאלו שפיתחו מנגנון סיבולת לא נורמלי לכאב.
"עבור ספורטאים תחרותיים, השפעת הפציעה שונה לחלוטין מפציעה אצל בני אדם אחרים", כתבה במחקר פסיכולוגית הספורט איי־אם סמית', "עצם ההודאה בפציעה ובפגיעות ותהליך הריפוי יכולים להוביל בצורה מהירה וחדה לאפקטים רגשיים שליליים קיצוניים כמו דיכאון, כעס, מתח וירידה עצומה בביטחון העצמי".
הקבוצות מקדישות תשומת לב רבה יותר לצוותים הרפואיים שלהן. רבות מהן הבינו ששיתוף שחקנים פצועים מהווה רווח לטווח הקצר ונזק הרבה יותר גדול בטווח הארוך. ארגוני ספורט מכניסים יותר ויותר מומחים לרפואת נפש לצוותים הרפואיים שלהם כדי למזער נזקים ולמנוע את הסיטואציה לפיה רופא הוא הדבר האחרון ששחקן רוצה לראות. יותר ויותר קבוצות מציבות שחקני עבר בתפקיד סמלי בצוות הרפואי שלהן כדי שלשחקנים יהיה קל ונגיש יותר להסביר את מצבם למישהו ששיחק את הספורט שלהם בעבר. קבוצות אחרות שומרות על הפרדה מוחלטת בין הצוות הרפואי לבין המאמן, ההנהלה והבעלים, כדי שהתהליך הרפואי האישי לא יזוהם באינטרסים קבוצתיים.
על רגל אחת
אבל חייבים לציין: ספורטאים ששיחקו עם פציעות נתנו לספורט כמה מהרגעים היותר הירואיים שלו. למשל ביירון לפטוויץ', הקוורטרבק של מכללת מרשל ששבר את השוק במשחק נגד אקרון. הוא עבר רנטגן, וידא שהשוק שבורה, חזר למגרש וזרק ל־300 יארד, כשבין זריקה לזריקה שחקני קו ההתקפה שלו הניפו אותו על ידיהם ונשאו אותו למקום ההתקפה החדש. או וויליס ריד, הסנטר של הניקס, שקרע שריר בירך, נעדר מהמשחק השישי של סדרת הגמר ב־1970 והחליט להשתתף בשביעי. ריד, שזכה בשתי אליפויות ונבחר להיכל התהילה, זכור בגלל ההשראה שלו לאליפות של הניקס במשחק הזה, שבו קלע רק ארבע נקודות. או "משחק השפעת" של מייקל ג'ורדן ביוטה ב־1997, שבו יצא מהמיטה רק שעה לפני כדור הביניים וקלע 38 נקודות כשהוא בקושי עומד על הרגליים.
הזכייה של מתעמלות ארה"ב במדליית זהב באולימפיאדת אטלנטה 1996 הוטלה על כתפיה של קרי סטראג, אבל קפיצת הסוס הראשונה שלה הסתיימה עם קרע בשתי רצועות בקרסול. היא לא ויתרה ובניסיון השני נחתה בצורה מושלמת. זהב ואחד הרגעים האייקונים במשחקים האולימפיים.
קירק גיבסון חבט הומראן מנצח בוורלד סירייס 1988 וצלע על שתי ברכיים גמורות מבסיס לבסיס. טייגר וודס זכה בטורניר הכי מפורסם שלו, אליפות ארה"ב ב־2008, על רגל שבורה. לפעמים קו הגבול בין הבריאות לבין טובת הקבוצה עוברת על גשר האי־שפיות, שלא לדבר על הנזקים הבריאותיים והנפשיים לטווח ארוך.
