הפועל ת"א הספיקה לערוך העונה משחק אחד בהיכל קבוצת שלמה, כשפתחה את עונת היורוקאפ ב-3 באוקטובר עם ניצחון מרשים ומלא אופטימיות על לובליאנה. ארבעה ימים אחרי אותו משחק התרחשה מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס שהובילה למלחמה – והמציאות בישראל השתנתה לגמרי. מאז, הפועל ת"א נודדת באירופה.
אחרי שארבעה מתוך ששת הזרים בחרו להמריא לאתונה כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, החליטו בהנהלה להוציא לחו"ל משלחת של יותר מ־40 איש. כל שחקן, איש צוות תפעולי, ניהולי או מקצועי הורשה לטוס עם מספר אנשי משפחה קרובים,
מתוך ידיעה שהמסע יכול להימשך הרבה מאוד זמן. וזה בדיוק מה שקורה: המסע שהחל ביוון, שם הפועל ת"א התאמנה ושמרה על כושר, עבר למשחק בוונציה (ניצחון 81:97), דילוג להמבורג (ניצחון 72:111) ומשם טיסה לאנגליה כדי לפגוש את לונדון ליונס (ניצחון 90:98 ומאזן 0:4 ביורוקאפ).
"הכל מאוד מבלבל", מודה המאמן דני פרנקו בראיון ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet, שבו הוא מספר על הקשיים, על הסיכויים שהליגה תחזור בסוף החודש ועל ההרגשה לעלות למשחק בזמן שבישראל מתנהלת מלחמה. "אנחנו מרגישים קצת כמו פליטים, נמצאים בחו"ל כבר תקופה. אחרי שהתאקלמנו אפשר להגיד שהמועדון דואג לתנאים טובים מאוד, אבל אתה לא מרגיש שאתה בחו"ל. כל אחד בא עם המשפחה, אנחנו במדינה זרה, מאלתרים מגרשים לאימונים. לשמחתי הקבוצות עוזרות לנו מאוד, אבל כל יום אנחנו במגרש אחר ובסיטואציה שונה. קשה לנהל אורח חיים של קבוצה ככה לאורך זמן".
אחרי המשחק מול המבורג ולפני זה מול לונדון ליונס, חלק מהמשלחת חזרה לארץ, כולל השחקנים הישראלים, אבל אחרי שהמריאו שוב לאנגליה החליטו במועדון כי בשבועיים הקרובים לא תהיה חזרה לישראל, כדי לא לפגוע ברצף האימונים.
"כל המצב הזה מאוד מוזר גם לזרים. ברור שאף אחד לא רגוע, אף אחד לא מכיר את הסיטואציה הזאת ולכולם זה לא מרגיש טבעי".
"עד המשחק האחרון עשינו עבודה מצוינת בפן של מסגרת קבוצתית, אבל בכל פעם שיש חופשה מסוימת של מספר ימים, הקבוצה מתפצלת לשניים, כי חלק חוזרים לישראל. עם כמה שאנחנו מנסים להישאר מקצוענים, זה לא אידיאלי", מסביר פרנקו, "אנחנו כל הזמן עושים צעד אחד קדימה ואחד לאחור. צריך להבין, שיחקנו העונה ארבעה משחקים רשמיים בלבד. אם נסתכל על כל קבוצה אחרת באירופה, אין ליגה ששיחקה פחות מתשעה משחקים, אז ברמת הכימיה זה פוגע. למזלנו, יש לנו בסיס טוב מהעונה שעברה".
"מוריד בפני הזרים את הכובע"
מעבר לרגעים על הפרקט, מצליחים להתעסק בכדורסל?
"זה מתחיל קודם כל בגישה, במחויבות וברצון של השחקנים. בסך הכל טוב לחבר'ה האלה ביחד. זה מרגיש שיש פה הרבה שחקנים שמנסים לתמוך ולעזור אחד לשני ובעיקר להיות סבלניים אחד כלפי השני בתקופה הזאת, כי כל אחד סוחב את המתחים שלו. קשה מאוד להיות בחו"ל ולשמוע או לקרוא כל הזמן את כל הדיווחים והשמועות מהארץ. כל אחד מכיר מישהו, כשיש אזעקה בארץ כולנו יודעים, אנחנו נמצאים פה והראש בישראל. אנחנו נמצאים בימים עצובים מאוד ומנסים להוציא מהלימון לימונדה".
מה אומרים לשחקנים?
"אני לא עושה חלוקה של שחקנים זרים או ישראלים. בסוף מה שאנחנו יכולים לחזור ולטפטף זה שיש לנו יריבות איכותיות ביורוקאפ, אבל גם זה לא ממש רלוונטי, כי הכדורסל פחות משמעותי. אנחנו צריכים להבין איך אנחנו כקבוצה מגיעים בגישה הנכונה, כי ברור שבכדורסל חסר לנו משהו, אבל הגישה, החיבור והפרגון שהשחקנים מציגים – זה מוביל אותנו. אנחנו פשוט צריכים לנתק את כל רעשי הרקע. עד עכשיו עשינו את זה היטב".
"קשה מאוד להיות בחו"ל ולשמוע או לקרוא כל הזמן את כל הדיווחים והשמועות מהארץ"
היו זרים שביקשו לעזוב?
"לא. כל המצב הזה מאוד מוזר גם לזרים. ברור שאף אחד לא רגוע, אף אחד לא מכיר את הסיטואציה הזאת ולכולם זה לא מרגיש טבעי. אני באמת מוריד בפניהם את הכובע, כי כולם מאוד מחויבים לעניין".
כמה זה עוזר שאפשר לטוס עם המשפחה?
"עוזר מאוד, אבל בסוף הבית שלנו הוא בישראל. איך אומרים? זאת השכונה שלנו ואלו השכנים שלנו מסביב, ועם אלה אנחנו חיים. המשפחות שלנו לא יכולות לחיות לנצח מחוץ לבית, וגם אנחנו לא. הילדים לא יכולים כל הזמן להיות מחוץ למסגרת חינוכית, זה לא בריא. אני מבין שמנסים לייצר בארץ שגרת מלחמה מסוימת, גם יש גבול כמה אפשר להישאר כאן. בנסיעה ללונדון כבר הגיעו פחות משפחות, כי לא כל אחד יכול להרשות לעצמו מסע ארוך כזה. הקבוצה באמת נתנה אפשרות לכולם להגיע ולהרגיש הכי בנוח שאפשר. זה חשוב מאוד, כי גם כשאתה משחק אתה מחובר לכל מה שקורה בארץ, ולפעמים הראש שלך קצת יותר שקט כשאתה יודע שלא צריך כל רגע להתקשר הביתה לבדוק שהכל בסדר".
יצאת עם אשתך ושלושת הילדים.
"כן. אבל השארתי אמא מאחור, וזה מאוד מטריד. אנחנו גם לא נוסעים למשחק וחוזרים, אלא נוסעים עם כרטיס פתוח. זה לא אידיאלי בכלל. הקבוצה נותנת לנו את כל התנאים כדי לנסות לעשות את המקסימום מבחינת התפקוד של כולם".
"כותבים פה את ההיסטוריה"
במינהלת הליגה דנו באפשרויות השונות של חזרת הליגה. תחילה נשקלה אפשרות לקיים בועה בקפריסין, אבל הרעיון נדחה בגלל העלויות. כעת נשקלת אפשרות לקיים בועה בשלוש ערים – אילת, חדרה ועפולה – אבל גם זה בכפוף למצב הביטחוני. במינהלת מבינים שיש בעיה עם השחקנים הזרים, שלא רוצים לחזור לישראל, ויש גם לא מעט קבוצות שכבר התחילו לשחרר את חלקם. כרגע מדברים על 25 בנובמבר כתאריך היעד, אבל לכולם ברור שהמצב מאוד לא יציב.
אתה רואה מצב שהליגה תחזור בעוד שלושה שבועות?
"אני אפילו לא חושב על חזרת הליגה. אני מניח שכולם היו רוצים לחזור מתישהו לשחק בארץ, אבל מדברים איתי לא מעט סוכנים מאירופה ואף אחד לא מתכוון לשלוח לכאן שחקנים. ייקח זמן להתניע. קבוצות יצטרכו להחתים שחקנים חדשים, כי באופן טבעי הזרים עוזבים. מבנה הליגה יצטרך להשתנות. אפילו בקורונה מצאנו דרך לשחק, אז אני מאמין שגם פה נמצא, אבל כרגע זה נראה לי מאוד רחוק".
המצב בארץ יכול להשליך גם על החתמת זרים בשנים הבאות?
"אנחנו לא מקום נורמלי ונורמטיבי. כבר מחר בעל הבית מאמריקה יכול להגיד לכולם לחזור לעמדות שלהם, ואז פתאום נראה תוך שלושה ימים שרק הטרגדיות והתחושות הלא טובות נשארו. הרי המצב לא הולך להשתנות, אנחנו לא הולכים לשום מקום, השכנים שלנו גם לא. את הדייסה שבישלנו לעצמנו במחדל ב־7 באוקטובר אנחנו אוכלים. נמשיך לחיות עם המועקה הזאת, אנחנו כותבים פה את ההיסטוריה שהילדים והנכדים שלנו ילמדו. כשהכל ייגמר באופן טבעי החיים יחזרו למסלול. אנחנו בתוך גלגל חיים מסוים, שחקנים צריכים להתפרנס, קבוצות צריכות לשחק. אין מה לעשות, העולם יחזור לתפקד כרגיל – החיים חזקים מהכל, אבל הצלקת תישאר וייקח זמן לטשטש אותה".
יש לכם מאזן 0:3 מאז תחילת המלחמה. האמנת שאתם מסוגלים לתוצאות כאלה במצב הזה?
"יש פה הרבה חבר'ה שאני סומך עליהם. לא היינו בסיטואציה כזו אף פעם, אבל אתה רואה את החוסן של כולם. לא ידעתי מה יקרה בדיוק במשחקים, כי כשאתה עולה לפרקט אין לך ממש תחושה של משחק, משהו מוזר. כששיחקנו בוונציה אני זוכר שהייתי פחות מוטרד מהמשחק ויותר מוטרד מהאווירה הכללית. יש משהו מוזר באוויר שקשה לי להגדיר אותו. אנחנו מתחזקים סיטואציה מאוד עדינה בצורה יוצאת מן הכלל. כמה זה יימשך? כמה שרק נוכל. כשאתה נותן סוג של אסקפיזם כזה לקהילה סביב הקבוצה, זה נותן חשיבות אחרת".
