השף אייל שני סיפק הרבה משפטי מחץ לאורך השנים. המשפט האגדי שלו, "זה או הצלחה ענקית או, רוב הסיכויים, התרסקות איומה", מתאר במדויק את המינוי של מסאי דגו למאמן מכבי חיפה. זה כמו להגיש סטייק עם שוקולד או חומוס עם רוטב פיצה. הביצוע צריך להיות מדהים כדי שזה יהיה טעים. זה אחד ההימורים הכי גדולים בתולדות הכדורגל הישראלי. סליחה על הקלישאה החבוטה, אבל זה מינוי שצורח "בעל הבית השתגע" וגם שבעל הבית היום בקבוצה הוא גל אלברמן. ספק אם היה בהיסטוריה של מכבי חיפה אדם שקיבל כזה אשראי מיעקב שחר.
דגו זכה להשוואה למינויים של אריק בנאדו ורוני לוי, שגם הם הגיעו בלי ניסיון לעמדת המאמן הראשי. ההבדל הגדול הוא ששניהם היו סמלים במכבי חיפה, ושחקני עבר גדולים בכל העולם מדלגים למשרות כאלה מיד אחרי הפרישה, לכן אין שום קשר ביניהם למינוי של דגו. אי־אפשר גם לטעון שזה מישהו שצמח בתוך המערכת, כי הוא נמצא שם רק שנה.
לזכותו של דגו ייאמר כי בלתי אפשרי לומר שהוא נכשל כמאמן בוגרים, כי מעטים המאמנים שבאמת מקבלים הזדמנות לבנות קבוצה בדמותם מחוץ למועדונים הגדולים. אף אחד לא יכול לדעת מהן האיכויות שלו כמאמן, חוץ מאנשי מכבי חיפה.
המינוי לא מסמל טובות לשאר המאמנים הישראלים, כי המסר הוא שהקבוצות הגדולות לא סופרות אותם. הם יכולים להצליח בליגת העל ואפילו לזכות בתארים, אבל זה לא יקדם אותם. במכבי חיפה, בהפועל באר־שבע, במכבי ת"א ואפילו בנבחרת ישראל מעדיפים אנשים שהיו בתפקידי משנה במערכת על פני מישהו מבחוץ.
אל תתפלאו אם בקרוב מאמני ליגה מצליחים יעברו לאמן נוער בקבוצות גדולות ויראו בזה קידום, שמאמנים שלקחו תארים יתמודדו על אימון קבוצת נערים ג'. זה מראה כמה הפערים בין המועדונים העשירים לשאר המועדונים גדלו, וכנראה שהם כבר בלתי ניתנים לסגירה. בפעם הבאה שאיש מקצוע בכיר יגיד שליגת העל קשה, נשאל אותו בחזרה: אז למה המועדון שלך לא סופר אף מאמן מתוכה?
