טקס פתיחה פלוס 16 ימי תחרות: אולימפיאדת טוקיו הסתיימה היום (ראשון) רשמית בטקס נעילה מרגש לעיני יציעים ריקים. אז מה היה לנו כאן?
טוקיו 2020 ב-ynet – למתחם המיוחד
עולם חדש. המגמה העולמית של מעבר השלטון והדומיננטיות מארצות הברית לסין נדדה מעמודי הפוליטיקה והכלכלה גם למזרנים, ההיכלים ואצטדיוני האולימפיאדה. עדיין לא באופן מוחלט – ארה"ב תפסה את המקום הראשון בטבלת המדליות ברגע האחרון ממש – אבל קשה להתכחש להגמוניה שעוברת לסין.
פסים וכוכבים. ובכל זאת, יש דברים שלא משתנים אצל האמריקאים - שוב הם מנצחים בכדורסל. קווין דוראנט הוא גדול שחקני האולימפיאדה של ארצות הברית, והפעם הוא גם ממש סחב את הנבחרת לזהב על הכתפיים הצרות שלו. נשות הכדורסל שוב זכו בזהב בקלות: סו בירד ודיאנה טוראסי עם חמש מדליות זהב לכל אחת – האם יש צמד אולימפי מוצלח מהן?
עם זאת, הגברים האמריקאים שוב נכשלו בעבודת הצוות בשליחים. אליסון פליקס עקפה את קרל לואיס והפכה לאתלטית האמריקאית המעוטרת ביותר, במסע שהתחיל באתונה ומסתיים בטוקיו.
בעיטה של המגף. איטליה המשיכה את המעבר המקסים, המרתק, הרומנטי, ממדינה אכולת קורונה, עם כלכלה בזבל ועם ממשלה בעלת טעם ימני קיצוני, למדינה שחוזרת לתלם מדיני-כלכלי, מתאוששת מהקורונה, זוכה באירוויזיון, זוכה ביורו, זוכה בלבבות, וזוכה בין היתר במדליית זהב בדובדבן של האתלטיקה – ריצת ה-100 מטר (מצד שני, איטליה זו איטליה, וכעת מסתובבות הרבה שמועות על חשד לשימוש בחומרים אסורים).
אלה לה בלה. צרפת, אולי האומה הכי מפורדת ומפוררת באירופה מבחינה פוליטית-עדתית, זכתה בזהב בכדוריד (גברים ונשים) ובכדורעף גברים, בכסף בכדורסל גברים, בארד בכדורסל נשים, ובכסף בראגבי נשים – עדות לאקדמיות הספורט הבלתי נלאות שלה ולעומק הכישרון במדינה (הכדורגל אולי נכשל באליפות האחרונה, אבל אין שאלה לגבי הכמות ועומק הכישרון שם). הגרמנים, אולי האומה הכי מאוחדת באירופה, התפרקו לחלוטין בענפי הכדור באולימפיאדה.
איזה שיאים ואיזה נעליים. טכניקות הנעליים החדשות, הנעליים העתידניות של נייקי, המסע של פומה לייצור נעליים ביחד עם מדעני מרצדס מאגף הפורמולה-1, ביחד עם מסלול עתידני עם טכניקות ומולקולות גומי חדשות של מסלול האתלטיקה שעוצב באיטליה (אלא איפה), עיצוב שגרם לרצים להרגיש כאילו "אנחנו רצים על טרמפולינה" – כל אלה הביאו לשיאים דמיוניים ותוצאות פסיכיות על מסלול האתלטיקה, בעיקר ב-400 מטר משוכות לגברים ונשים, והתחילו דיון האם מדובר ב"סימום טכנולוגי" שמעיב על השיאים.
קניון הזהב. לראשון לציון יש יותר מדליות זהב מ-51 מדינות (כולל פינלנד, ארגנטינה, אוסטריה, פורטוגל ומקסיקו) ומספר שווה של מדליות זהב לתריסר מדינות אחרות. פיטר פלצ'יק, ארטיום דולגופיאט ולינוי אשרם – שלושתם תושבי העיר. מדליית זהב אחת להודו (ושנייה בכל הזמנים) מדגישה עד כמה ההישג הישראלי בטוקיו הוא חסר תקדים.
משחקי חברה. התחרויות החדשות שצורפו לאולימפיאדה הכניסו למשחקים משב רוח מרענן וצופים חדשים וצעירים יותר. רובן – גלישה, סקייטבורד וטיפוס – הן למעשה סוג של אורח חיים חברתי שמצא את עצמו במשחקים האולימפיים. מתוכם, לסקייטבורד עם סקיי בראון הסנסציונית היה האפיל הגדול ביותר.
צדק מאוחר. לא נשכח את המחווה, סוף כל סוף, לי"א חללי מינכן שנרצחו רק מפני שהגיעו להתחרות באולימפיאדה, בגרמניה, כיהודים וישראלים. בפעם הראשונה הנרצחים הוזכרו בטקס הפתיחה של המשחקים. עבורנו זה אולי הרגע המרגש ביותר באולימפיאדה הזו.
גדולים מהחיים. כמו קודמותיה, גם אולימפיאדת טוקיו הביאה לנו שלל סיפורים מרתקים. סיפורי חיים של ספורטאים, הפתעות מרעישות, מפלות, קאמבקים, ניצחונות בשנייה האחרונה, דמעות, אושר טהור של ניצחון. חמש שנים של התנזרות סגפנית מהחיים בשביל עשרים שניות של ריצה, דחיקה אחת של המשקולות, שתי דקות על המזרן. השכינה האולימפית שררה בטוקיו בכל אחד מ-16 ימי התחרות. אפילו הממורמרים של "אבל להתחתן בישראל הוא לא יכול" לא זרעו בשכינה הזו את זרעיהם השליליים.
אנושיים. נאומי אוסקה, מדליקת המשואה האולימפית, שמדברת מתחילת השנה על הלחצים הנפשיים שמונעים ממנה להתחרות, קרסה כבר בשלבים המוקדמים. נובאק ג'וקוביץ', הגבר שמבטל את כל הנושא הזה של לחצים נפשיים וטוען שצריך פשוט לשחק, כרע תחת נטל הציפיות ממנו לגולדן סלאם (זכייה בכל הגראנד סלאמים ובמדליית זהב אולימפית באותה שנה) ואז פשוט התפוגג. סימון ביילס הצליחה, בתרגיל מופלא ואמיץ לב מאין כמותו, לחשוף את כל יושבי הכורסה ערלי הלב שטענו שהיא לוזרית כי החליטה לא להופיע בגלל קריסה מנטלית.
ביילס הצליחה להתעלות על עצמה ודיברה על כך שההתמוטטות הנפשית שלה הושפעה גם ממעשי ההתעללות של רופא הנבחרת לארי נסאר, שבוצעו תוך העלמת עין של התאחדות ההתעמלות האמריקאית. בכך העלתה לשולחן לא טאבו אחד כי אם שניים, היישר לטבור של תחרות הספורט הגדולה מכולם. היא קינחה במדליית ארד על הקורה.
מים רותחים. לקום בשלוש בבוקר, להעיר את הבן, ולצפות בעיניים כלות ב-25 נשים או גברים קופצים למי המפרץ (שאחד השחיינים כינה אותם "חור של בית שימוש" בגלל הלכלוך והבקטריות) ושוחים עשרה קילומטר במשך כמעט שעתיים. ללכת לבריכה, לשחות שתי בריכות ולהתלונן על החום או העייפות אחרי עשר דקות. מה עושים עם הזמן האבוד הזה עכשיו?
משחקים דיפלומטיים. הדרמה של האצנית הבלארוסית קריסטינה צימנוסקאיה חשפה שוב את היחסים המעוותים, המנוגדים לרוח האולימפית, בין הוועד האולימפי הבינלאומי לדיקטטורים כמו פרנקו, סדאם חוסיין ואלכסנדר לוקאשנקו. טרנסג'נדרית מניו זילנד התחרתה בהרמת משקולות. בני שבט ההמונג הגיעו לאמריקה באמצע שנות ה-70 לאחר שנרדפו על ידי כוחות הביטחון בלאוס, מפני שסייעו ל-CIA במהלך מלחמת וייטנאם. איך אנחנו יודעים את זה? בגלל סוניסה לי. סיפאן חסן היא הפנים הטובות, החיוביות, של ההגירה. אפשר להכיר לילדים את אפריקה דרך מסע מדליות זהב בריצות הארוכות. בקיצור, זה הרבה מעבר לספורט.
לא נעים לראות אולם מיותם. אבל בעצם הכל זה הדחקה. אתה יודע שכל זה לא צריך לקרות. שזה קורה כי הטלוויזיה ביקשה את זה. פעם אתה שלטת בטלוויזיה, ועכשיו לטלוויזיה יש את השלט על החיים שלך. אתה יודע שכל זה לא יכול לקרות. יש מגפה ארורה שמשתוללת מחדש. והתושבים, שהמיסים שלהם מימנו חלק מהחגיגה הזו, לא יכולים להשתתף בחגיגה הזו ולא רוצים בה בכלל. המשחקים הללו היו רק עוד נדבך בצורך הלא נגמר שלנו לתענוג הבא, לריגוש הבא. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אבל זה הרבה פחות נעים ועל גבול הדיכאון לראות אצטדיון חדש על 68,000 כיסאותיו, היכלים ואולמות, מיותמים מצופים.
המשחקים האולימפיים, כך הבטיח הוועד האולימפי, היו אמורים להיות האור בקצה המנהרה – אבל הם היו בעיקר תזכורת מצערת למצב של העולם. המשחקים האולימפיים היו בעיקר עולם מקביל של 38 בועות התחרות (או אולמות רפאים) שיצרו רשתות הטלוויזיה. אי אפשר היה להסתיר או להדחיק את זה, אפילו בכותרת "טוקיו 2020" למשחקים שנערכו שנה שלמה לאחר מכן.
בשנה הבאה בבייג'ינג. אז ניפגש בפריז בעוד שלוש שנים? לא, ניפגש בשנה הבאה באולימפיאדת החורף בסין. מקום שבו אין ספק שהקורונה עדיין תהיה פקטור משמעותי. מדינה שהוכיחה בשנים האחרונות שכוח הקנייה שלה חשוב לה יותר מזכויות אדם בסיסיות של מיעוטים בתוכה. הרוח האולימפית.
אז מה אמרתם קורה עם מסי?
