ביום רביעי בלילה חגגה נבחרת הכדורגל של קנדה את ניצחונה הגדול ביותר ב-97 שנות קיומה. נכון, הניצחון 1:2 על מקסיקו עדיין לא הבטיח לה את הכרטיס למונדיאל בקטאר, למרות שדי ברור שקנדה תהיה אחת מ-32 הנבחרות. אולם מעבר ל-3 הנקודות, מדובר בניצחון בעל משמעות היסטורית.
זה לא סוד שכדורגל הוא לא ענף הספורט המוביל בקנדה. הכבוד הזה שמור להוקי קרח. הוא גם לא הענף השני או השלישי בפופולריות. פוטבול וכדורסל נמצאים הרבה מעליו.אבל הניצחון על מקסיקו עשוי להיות זה שיתחיל לשנות את מאזן הכוחות בספורט הקנדי.
במקביל לשידור משחק הנבחרת שידרו ערוצי הטלוויזיה בקנדה ברביעי בערב עוד שלושה משחקי הוקי, כולל של טורונטו מייפל ליפס האהודה. במשחק של נבחרת הכדורגל צפו 1.1 מיליון איש ובמשחק של טורונטו צפתה כמחצית הכמות, רק 603 אלף. אלו מספרים דימיוניים כשמדובר בקנדה. כל מי שהיה באצטדיון באדמונטון ביום רביעי בלילה לא ישכח את האירוע עוד זמן רב. קודם כל אנחנו מדברים על 44 אלף צופים שבאו לעודד את הנבחרת בקור מקפיא עצמות, וכל זה ארבעה ימים אחרי של"קומנוולת' סטדיום" הגיעו 48 אלף צופים שראו את קנדה מנצחת את קוסטה ריקה 0:1. אם 92 אלף איש מגיעים לראות שני משחקים של הנבחרת בתוך ארבעה ימים אז אין בכלל ספק, קנדה נמצאת ב"שגעת כדורגל".
המחזות בסיום המשחק היו לא פחות ממדהימים. אלפונסו דייויס, הכוכב הכי גדול ומפורסם של הנבחרת, שחקנה של באיירן מינכן, רץ על תלוליות השלג שנערמו לאורך הקווים ומול היציעים החוגגים כשהוא מנופף בדגל קנדה כאילו מדובר בחגיגות שמחה תורה. אחד האוהדים כיבד את השוער מילאן בוריאן בפחית בירה. ואז התייצבו כל השחקנים מול היציע כדי לערוך את טקס מחיאות הכפיים האיסלנדיות.
נותרו עוד שישה מחזורים לסיום הבית של צפון ומרכז אמריקה, אבל לפחות את שנת 2021 קנדה מסיימת במקום הראשון, עם 16 נקודות, נקודה יותר מארה"ב ו-2 נקודות יותר ממקסיקו ופנמה. שלוש הראשונות יעפילו למונדיאל בקטאר והרביעית תיאלץ לשחק בפלייאוף מול יריבה מיבשת אחרת.
כבר לא אפורה
אבל הקנדים לא חושבים על הפלייאוף בחודש מארס. הם רוצים להבטיח את הכרטיס עוד לפני כן. בינואר הם יצאו למשחק חוץ בהונדורס ואז יארחו את "האחות הגדולה" ארה"ב, המשחק הכי קשה שעוד נותר להם. בפברואר ממתין משחק חוץ באל-סלבדור והמסע יסתיים במארס עם משחק חוץ בקוסטה ריקה ומשחק ביתי מול ג'מייקה.
קנדה שיחקה פעם אחת בעבר במונדיאל, ב-1986 במקסיקו. אבל זו הייתה נבחרת אפורה, נטולת כוכבים שכמעט ונשכחה. איזה הבדל מהנבחרת הנוכחית, ללא ספק האיכותית ביותר שהייתה אי פעם לקנדה. מקסיקו וארה"ב הן שתי המעצמות הגדולות בצפון ומרכז אמריקה ומשתתפות באופן כמעט קבוע במונדיאלים. עד לא מכבר קנדה השתרכה מאחורי קוסטה ריקה, ג'מייקה ואפילו פנמה, ששיחקה במונדיאל ברוסיה ב-2018.
אבל זה כבר לא המצב. ונכון לעכשיו קנדה היא נבחרת לא פחות טובה משתי השכנות מדרום – שב-2026 ישתפו פעולה. למי שעדיין לא מעודכן, המונדיאל בעוד חמש שנים, שבו ישתתפו 48 נבחרות, יתקיים בפעם הראשונה בשלוש מדינות: מקסיקו, ארה"ב וקנדה.
כשג'ון הרדמן מונה למאמן נבחרת קנדה לפני שלוש שנים המטרה המוצהרת הייתה לבנות נבחרת שתייצג את המדינה במונדיאל של 2026 בכבוד. העפלה למונדיאל 2022 לא הוגדרה כיעד הכרחי, אלא כ"בונוס". אבל ההתקדמות של הנבחרת היא לא פחות ממדהימה והיא כעת רחוקה שישה משחקים מהשגת ה"בונוס".
רק כדי להבין עד כמה הניצחון ביום רביעי היה גדול: קנדה לא ניצחה את מקסיקו מאז שנת 2000 – כשאלפונסו דייויס עדיין לא נולד. הפעם האחרונה שהיא ניצחה את מקסיקו במסגרת מוקדמות המונדיאל הייתה לפני 46 שנה. באוקטובר שתי הנבחרות נפגשו באצטדיון "אצטקה" המפורסם במקסיקו סיטי וסיימו ב-1:1. ביום רביעי המשחק התקיים אומנם באדמונטון אבל עבור תקשורת המקסיקנית זה קרה ב"אייס-טקה" (משחק מילים שמלמד על הקור המקפיא).
משעות הבוקר העיר כוסתה במעטה לבן של 20 ס"מ שלג, בערב החלו לנשב רוחות מקפיאות במהירות של 70 ק"מ ולמרות שבאופן רשמי הטמפרטורה הייתה מינוס 7 מעלות, בפועל זה הרגיש מינוס 17. המקסיקנים כמובן לא העזו להתלונן על התנאים שהם ממש לא מורגלים בהם. שהרי מקסיקו מארחת משחר ההיסטוריה את יריבותיה באוויר הדליל של מקסיקו סיטי.
מה שכן, המקסיקנים הגיעו לאצטדיון רק כאשר הקנדים כבר היו באמצע החימום שלהם. את השער הראשון כבשה מקסיקו בתוספת הזמן של המחצית הראשונה. הבלם אליסטר ג'ונסטון – השחקן היחיד בשתי הנבחרות שעלה לשחק בחולצה עם שרוולים קצרים - בעט בעוצמה, השוער "ממו" אוצ'ואה הדף לא טוב, וקייל לארין כבש מקרוב. לארין הבקיע גם את השער השני, בדקה 52 – שערו ה-22 בנבחרת. בכך הוא הפך לגדול המבקיעים של קנדה יחד עם דוויין דה רוסאריו. החלוץ בן ה-26 היה בעונה שעברה הכוכב הגדול בזכייה של בשיקטאש באליפות טורקיה, עם 19 שערים. והעונה הוא משחק בליגת האלופות.
בבאיירן הוא מגן, בנבחרת חלוץ
לארין הוא רק אחד מלא מעט שחקנים קנדים שלא הסתפקו בליגת ה-MLS אלא יצאו לאירופה. אלפונסו דייויס הוא כמובן הדוגמא הבולטת ביותר. דייויס נולד במחנה פליטים בגאנה, לשם נמלטו הוריו שהגיעו מליבריה. כשאלפונסו היה בן 5 המשפחה היגרה לאדמונטון, כך שהמשחק מול מקסיקו היה בשבילו משחק ביתי.
באיירן רכשה את דייויס כשהיה בן 18 ומהר מאוד הוא הפך לאחד מכוכביה הגדולים. למרות שבאירופה הוא נחשב למגן השמאלי מהטובים ביותר שיש – בנבחרת קנדה הוא משחק כחלוץ. לארין כיכב מול מקסיקו אבל ארבעה ימים לפני כן הוא היה על הספסל ומי שפתח במקומו והבקיע את שער הניצחון מול קוסטה ריקה היה ג'ונתן דייויד, מלך השערים של הליגה הצרפתית.
דייויד בן ה-21 הבקיע 10 שערים העונה במדי ליל, הקבוצה עימה זכה בעונה שעברה באליפות צרפת ובמדיה כבש 13 שערים. זה היה אחרי שנרכש ב-32 מיליון יורו מגנט הבלגית. לא פחות מ-12 שחקנים בסגל הקנדי הנוכחי משחקים באירופה ויש 15 כדורגלנים קנדים נוספים שמשחקים כמקצוענים באירופה. מרשים.
מרבית השחקנים הם צעירים, אבל אי אפשר שלא לדבר על ה"סבא" של הנבחרת, אטיבה האצ'ינסון בן ה-38, שמול מקסיקו רשם את ההופעה ה-90 שלו בנבחרת והפך לשיאן כל הזמנים. הוא יצא לאירופה ב-2003, כשהיה בן 20, השנה בה החל לשחק בנבחרת. היום הוא משתף פעולה עם לארין בבשיקטאש אבל היו לו ארבע עונות נהדרת בקופנהאגן (נבחר לשחקן העונה בדנמרק ב-2010) ועוד שלוש עונות בפ.ס.וו איינדהובן.
מבחינת האצ'ינסון, לשחק במונדיאל בגיל 39, אחרי כל כך הרבה אכזבות שעבר עם הנבחרת ב-20 השנים האחרונות, זה יהיה יותר מהגשמת חלום. מי שמנצח על ההצלחה הפנומנלית הזו הוא המאמן בן ה-46 ג'ון הרדמן, שגם הסיפור שלו הוא שונה ומיוחד במינו.
ההצלחה של הנשים עברה לגברים
הרדמן אימן במחלקת הנוער של סנדרלנד אבל לפני 20 שנה עבר לניו זילנד כדי לאמן שם קבוצות נשים. לאחר מספר שנים הוא מונה למאמן נבחרת הנשים של ניו זילנד ורשם הצלחות מרשימות: העפלה לאליפויות העולם ב-2007 ו-2011 ולאולימפיאדת בייג'ינג 2008.
הרדמן הפך להיות שם דבר בכדורגל הנשים העולמי וב-2011 קיבל הצעה מפתה לאמן את נבחרת הנשים של קנדה. הוא המשיך להצליח. קנדה שלו זכתה במדליית הארד בשתי אולימפיאדות רצופות, 2012 בלונדון ו-2016 בריו. השיא היה אמור להיות בגביע העולם לנשים שקנדה אירחה ב-2015. הנבחרת שלו הגיעה לרבע הגמר, שם נוצחה לעיני 54 אלף צופים ע"י אנגליה – המדינה ממנה הגיע.
ואז, בינואר 2018, הגיעה ההצעה המפתיעה: לאמן את נבחרת הגברים של קנדה. ג'ון הרדמן הפך למאמן הראשון בהיסטוריה שעובר לאמן נבחרת גברים אחרי שאימן את נבחרת הנשים של אותה מדינה.
כשהרדמן קיבל את המינוי נבחרת הנשים של קנדה הייתה מדורגת במקום ה-5 בעולם, נבחרת הגברים דורגה אז במקום ה-94. היום היא עלתה למקום ה-40 בעולם, מיקום השיא שלה. 17 שנים אימן הרדמן נשים, אבל כדורגל זה בסופו של דבר כדורגל. והמעבר שלו לגברים עבד. יחד איתו קנדה ניצחה ב-25 מ-35 משחקיה.
אבל התהליך לא היה פשוט ולא מכבר הוא סיפר: "כשהגעתי לנבחרת ראיתי שהשחקנים מתקבצים בחבורות: הסקוטים הלכו לצד אחד, דוברי הספרדית לצד השני. היופי של קנדה שיש בה מהגרים מהמון מדינות: קולומביה, אורוגוואי, סקוטלנד, סרביה, ג'מייקה. היום זה הדבר הכי חזק שלנו – אבל זו הייתה החולשה הכי גדולה. לא היה אמון בין השחקנים וזהה היה האתגר הכי גדול שלי. הסברתי לכל אחד מהשחקנים, שאם המצב יימשך אין לנבחרת סיכוי להצליח".
הרדמן הוסיף: "המנהיגים הבינו את המסר וסייעו לי להעביר אותו גם לצעירים. הם הבינו שאם לא נצליח לייצר רוח קבוצתית, נמשיך להיכשל, למרות שיש כאן כל כך הרבה כישרון. מאז זה לא קרה יותר".
והרגע שבו הכל התחבר ביחד היה בניצחון על מקסיקו, ועוד יותר אחרי השער השני של לארין. כל קנדה התמוגגה כאשר המגן סם אדקוגבה זינק לתוך ערימת השלג שלצד המגרש, בחגיגה הקנדית הכי טיפוסית שיכולה להיות.
