לשמור על תואר הרבה יותר קשה מלזכות בו - את המשפט הזה יגידו רוב אנשי הספורט. הרעב נפגע, היריבות מתכוננות טוב יותר וגם האגו, שמתוחזק בצדק על ידי רוב הספורטאים, מקבל עוד טפיחה על השכם. זה נכון, כמובן, כל עוד אין לך יתרון מגוחך בשוק המקומי. קבוצות כמו פ.ס.ז', מינכן, זלצבורג ולתקופות גם באזל או סלטיק לא צריכות מוטיבציה גבוהה מדי אם יש להן את השחקנים הכי טובים בפער. במקרים בהם הסקאוטים של האימפריות הללו פיספסו שחקן בולט מקבוצה אחרת, הוא נרכש מיד.
למזלנו, בליגה שלנו זה לא קורה. גם אם לאחרונה נוצרו שושלות זמניות של 3 אליפויות רצופות, הן התחלפו די מהר בשושלת אחרת. הפערים נראים קטנים מתמיד, ואף קבוצה מאז הפועל פתח תקווה של עד 62/63 לא זכתה בפעם הרביעית ברציפות. למצב הזה נכנס מסאי דגו.
אופטימיות מתעתעת
בשלוש העונות האחרונות, מכבי חיפה הגשימה לעצמה כמעט את כל החלומות שיש לקבוצה ישראלית. מלבד גביע המדינה, היא זכתה בליגה, באלוף האלופים, עלתה לשלב בתים בקונפרנס ליג, הגיעה עד לליגת האלופות ובל נשכח את גביע הטוטו מ-21/22 שללא ספק נמצא בקדמת ארון הגביעים של המועדון.
התקציב רופד היטב מאירופה ומכירות שחקנים. הקהל מגיע בהמוניו לאצטדיון הביתי ושלוחה גדולה מאוד גם מתלווה אל משחקי החוץ. הניהול המקצועי והסקאוטינג בראשות גל אלברמן עושים עבודה נפלאה - הפגיעה ברכש העונה הייתה מהמוצלחות שזכורה לי פה שנים. על הנייר, המצב אידיאלי ומה שאופים בכרמל יכול להריח כמו התחלה של דומיננטיות מקומית לשנים קדימה. אבל כל אוהד, בין אם הוא של הירוקים ובין אם של היריבות על התואר מריח משהו אחר - חולשה.
צוות האימון, מהטובים שהיו בארץ (ויעידו על זה מקריית שמונה ועד באר שבע) עזב. השחקן הטוב בארץ מבחינה מספרית, עזב. שחקנים נוספים, שהיוו את השלד המקומי, עזבו או ככל הנראה יעזבו (לביא, אבו-פאני, ג'וש כהן, אולי אפילו חזיזה?), ובינתיים לא נראה שפותחים את הארנק להביא מחליפים שישדרגו את הקבוצה.
השעיר לעזאזל?
יעקב שחר מנהל אימפריית כדורגל בצורה מוצלחת ולמשך כל כך הרבה שנים, שהוא אפילו קיבל רחוב על שמו בחיפה. גל אלברמן הביא את הקבוצה להצלחות כבירות – שניהם אנשים חכמים מאוד ויודעים הרבה יותר כדורגל ממני ומרוב קוראי הטור. הם היו יכולים להביא מאמן זר, לשלם לו משכורת עתק ולקוות שהוא יצליח לעשות משהו שלא נראה כאן 60 שנה (אליפות רביעית רצופה). לחילופין, הם יכולים לקדם את דגו, מאמן צעיר ובלי הרבה ניסיון, בטח לא בליגת העל. אם יצליח, הם שיחקו אותה. אם ייכשל, יהיה קל מאוד לדעת על מי להצביע, ודאי בעולם בו המאמן הוא חזית הכל. לטעמי, זה אפילו לא הימור, זו החלטה מושכלת ורציונלית (אם כי ותרנית) שאומרת שהמשוכה הבאה גבוהה מדי למועדון, אז העונה הקרובה תהיה "עונת מעבר". כמובן שההנהלה לא תכריז על כך, מכיוון שבתור אוהד אין דבר מייאש יותר מצמד המילים הללו. הם ימשיכו להגיד שהם מאמינים במסאי וייתכן מאוד שאפילו יגבו אותו במשבר הראשון אליו תיקלע הקבוצה, אבל מה יקרה במשבר השני?
אישית, אני מחזיק מאוד ממסאי דגו. אבל האם דגו יקבל את הגיבוי וההמשכיות להטביע את חותמו? הרי בליגה שלנו יש מאמנים שבעונה אחת מצליחים להיות חתומים על שתי ירידות ליגה והישרדות בשלוש קבוצות שונות. לפעמים זה אפילו קורה באותה קבוצה, מאמן שלא היה טוב לתחילת העונה חוזר להגן על הקבוצות בשליש האחרון של העונה. שוק המאמנים המקומי משווע לדם חדש, למוח יצרני, לנוף אחר ואם יש משהו שצריך לאחל לדגו זה שהפעם האדם לא יהיה אלא תבנית נוף מולדתו.
התקווה
הנוער כמובן הוא התקווה הגדולה של הכדורגל הישראלי. אחרי מונדיאליטו נפלא, כל הרומנטיקנים מפנטזים על המשכיות של השחקנים בקבוצות הלאומית וליגת העל, ודגו שאימן את הנוער של חיפה יכול להיות הגשר לשם, לפחות לחלקם. למעשה, אחת הביקורות הגדולות שאפשר להגיד על בכר היא שהוא לא שיתף צעירים ונוער. בעקבות עזיבת השחקנים ומה שנראה כרגע כהתקדמות איטית ברכש, אולי הנוער יביא את הבשורה, בעצם אולי שחר ואלברמן הם בכלל לא רציונליים אלא רומנטיקנים.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
