בלסינג אפריפה נסע לקולומביה כאתלט בינוני בהשוואה לרמה העולמית, בכל זאת ילד בן 18, אבל יחזור ארצה כאצן ברמה היסטורית. וגם לאחר מדליית הזהב המדהימה בריצת 200 מ' באליפות העולם עד גיל 20, הוא לא שוכח את השורשים: "מה אני רוצה? שידאגו למשפחה שלי, יש להם חיים קשים. בשביל זה התחלתי לרוץ".
מה שקרה בלילה שבין חמישי לשישי בקאלי היה עוצר נשימה, ולא בטוח שהקהל הקולומביאני הבין עד הסוף באיזו היסטוריה ישראלית - וגם בינלאומית - הוא צופה. בתוצאה נדירה של 19.96 שניות, אפריפה שבר את שיא האליפות וניצח בפוטו־פיניש את הפנומן מבוצוואנה, לטסילה טבוגו (שלפני כן קבע שיא עולם לנוער ב־100 מ', 9.91 שניות). ההתקדמות שאפריפה עשה תוך יממה באליפות הזו לקחה את האתלטיקה בכחול־לבן כמה עשורים קדימה בבת אחת: הוא הגיע עם שיא לאומי של 20.55, ושבר אותו שלוש פעמים, במוקדמות, בחצי הגמר ובגמר, כשבכל פעם הקפיצה משמעותית ובלתי נתפסת. אגב, הוא האצן הרביעי בלבד בהיסטוריה שיורד מ־20 שניות לפני גיל 20 - ולראשון שעשה זאת קוראים יוסיין בולט. בלסינג בחברה טובה - גם לצד הקופץ לגובה יונתן קפיטולניק, שבשנה שעברה הוכתר כאלוף באותה התחרות.
אפריפה, שיתגייס לצה"ל בעוד כחודשיים, עדיין מתקשה לעכל זאת, אבל מבטיח: "אני לא אשתנה כאדם, אשאר בלסינג של המשפחה והחברים שלי. עשיתי את זה בשביל המשפחה וגם בשביל מדינת ישראל, המאמן שלי, איגור (יגאל) בלון, שמתמקד בי 24/7, המועדון שלי מכבי ת"א והוועד האולימפי. כל האנשים האלה לא מפסיקים לתמוך בי רגשית וראויים שאחזיר להם".
מי מלך המסלול?
אפריפה, בוגר תיכון "אהל שם" בר"ג, נולד בישראל לזוג שהגיע מגאנה. הוא התבלט ככוכב ריצות קצרות מילדות, אבל לא יכול היה לייצג את המדינה בגלל שלא קיבל אזרחות. רק אחרי מאבק ממושך, שר הפנים דאז אריה דרעי אישר את אזרחותו כשבלסינג היה בן 16, ומאז הוא לא עוצר.
כבר בשנה שעברה, באליפות העולם עד גיל 20 בניירובי, בלסינג סיפק תצוגה מבטיחה בתור אחד מצעירי המשתתפים. הוא הפגין יכולת מצוינת, כולל 20.49 בחצי הגמר עם רוח גבית מעט מעל למותר, ואז סיים שביעי. "בגמר הסתבכתי, וקשה לי לדעת מדוע", הוא אומר. "הסיבה העיקרית היא שרגע לפני הפודיום שעליו חשבתי, פתאום התכווצתי. זה דבר שקורה ללא מעט אתלטים".
עבדתם תקופה ארוכה על התיקון.
"נכון, יגאל עזר לי בזה. ניסיתי לשמור על קור רוח, לחלק את הריצה בצורה שקולה ולהיות פתוח ולא מכווץ. הייתי בשיא האדרנלין והנחישות. זה היה קרב מאוד אמוציונלי. כשהתקרבתי אל טבוגו בסיום, הרגשתי שדברים קטנים יכריעו. והם הכריעו".
מה הרגשת בשניות הארוכות לפני ההכרזה הרשמית על הניצחון?
"הייתי מאוד שמח על כך שהגעתי שני! בכלל לא חשבתי אחרת. הרגשתי נפלא כי השארתי הכל על המסלול. עוד משהו: אחרי שנקבע שניצחתי בפוטו־פיניש, ניגשתי לטבוגו ואמרתי לו שבשבילי הוא עדיין מלך המסלול. הוא התרגש ואמר לי, 'זו הייתה ריצת ה־200 הטובה בחיי, ואם ניצחת אותי, אפילו בשש אלפיות, מגיע לך כל הכבוד".
מה בעצם הייתה המטרה שלך בתחרות?
"לחזור לגמר ה־200 ולשפר את המיקום. מה שקרה זה תוצאה של ביטחון ויכולת שנבנית תוך כדי אליפות".
6 צפייה בגלריה
"כשהתקרבתי אל טבוגו בסיום, הרגשתי שדברים קטנים יכריעו. והם הכריעו". אפריפה
(צילום: עוז מועלם)
הרגשת שתנאי הגובה עזרו לך?
"זה טבעי שידברו על כך. אני לא אומר שזה לא עזר, אבל לכולם, וכולם מהצמרת, היו אותם תנאים. הייתה גם רוח של מינוס 1.2 מ' לשנייה, וזה גורם שמפריע. בסך הכל הייתה תחרות בתנאים של ירושלים וקצת יותר".
קפיטולניק ואתה הגעתם להישגים מדהימים בגיל צעיר מאוד.
"זה מה שקורה כשישנם מאמנים כמו יגאל בלון, שהוא כמו אבא ומצוין בטכניקה, או טולי שפרן שגידל את יונתן. כל מילה מיותרת".
יגאל שינה לך את החיים.
"אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי איתו, כשהייתי בן 13 או 14, ומאז הכל היה אחרת. לקחו אותי מקבוצה של ילדים חלשים והעבירו אותי לקבוצה החזקה של יגאל. בהזדמנות הזו, אני רוצה לחזור ולמחות על כך שמאמן בכיר כל כך חייב להיאבק על עוד שעה חופשית במקום עבודתו כמנהל דפוס כדי לאמן אותי".
אין ספק שעוד רבה הדרך לאתלטיקה ישראלית איכותית - הרי ישנם מקצועות רבים שכמעט לא קיימים, וגם באליפות ישראל המצוינת הקיץ היו תחרויות שבהן היה קשה למצוא מספיק משתתפים. אבל מורים לחינוך גופני, כמו דוד כהן ממגדל העמק שגילה את נועם ממו (מדליסט הכסף ב־800 מ' באליפות אירופה עד גיל 18 והדאבליסט הישראלי בבוגרים ב־400 וב־800), יכולים להרים תרומה ענקית.
גיל ההתבגרות
החוויות הנהדרות מקאלי כבר מאחוריו, ועכשיו אפריפה מוכן לאתגר חדש: אליפות אירופה לבוגרים שתיפתח במינכן ביום שני הבא - הפעם הראשונה שבה ישתתף באליפות היבשתית לבוגרים. לפחות בארץ הניסיון שלו בבוגרים עשיר - שני דאבלים רצופים ב־100 וב־200 מ' באליפות ישראל.
"אני מתרגש", מודה אפריפה, "במיוחד כשאני נוסע גם לכבד את י"א חללי מינכן. זה אירוע אמוציונלי. נראה את הכפר האולימפי שם, זה חשוב לא פחות מהתחרות עצמה. אני ארוץ רק 200 מ', גם ככה אני עמוס בתחרויות".
אתה כבר חושב על אולימפיאדת פריז בעוד שנתיים?
"לא בוער לי, אני עובד לאט ומסודר. מתחילים עם מינכן, ויש עוד שנתיים שבהן צריך לשמור על כשירות פיזית. למדתי שהחבר הכי טוב של המדליות הוא שקט. לא לדבר יותר מדי, כי רעש מפריע. רק אגיד שהריצה בקולומביה מקדמת את הסיכוי שלי לגמר אולימפי".
איך זה להיות מוזכר בנשימה אחת עם יוסיין בולט?
"לא קולט את זה".
פורסם לראשונה: 06:50, 07.08.22
