נכון, אני אוהד מכבי חיפה, ומשוחד בשל כך. אבל עם הדברים הבאים כל אוהד כדורגל יכול להסכים.
הגול השני של מכבי חיפה נגד באר שבע היה מלאכת מחשבת. החל מחילוץ הכדור מהלחץ הגבוה, דרך מסירת האמן של שרי דרך קו ההגנה של ב"ש, דרך הריצה ללא כדור של חזיזה, המעבר על לויטה וההקפצה העדינה למרכז רחבת החמש לשם הגיע רוקאביצה כטריילר וכבש את אחד השערים הקלים בקריירה. כמה פשוט, כמה יפה. אבל זו רק סיבה אחת למה אנחנו אוהבים כדורגל.
לפני כשבועיים בערה הארץ. תוהו ובוהו שרר בכל. עם שריקת הסיום במשחק האליפות בסמי עופר ניתן היה לראות שחקנים ערבים קופצים על שחקנים יהודים וכולם מתחבקים עם שחקנים זרים שהגיעו ממקומות שונים בעולם, אבל מתנהגים כאילו נולדו בשכונות נווה שאנן או קריית אליעזר בחיפה, וגדלו במגרשי אבי רן. וזה היה גם ביציעים. אוהד משפרעם מתחבק עם אוהדת מהקריות, שמנשקת אוהד מדלית אל כרמל, שקופץ על אוהד מרחובות. וכל מי שמבלה ביציעי אוהדי מכבי חיפה מכיר ויודע את זה. אפילו לזמן קצר, המחיצות נופלות. כולנו שווים. הפרופסור מרמב"ם והמוסכניק מעכו.
ומי שראה את תצלומי התקריב על אוהדים ביציעים לאחר השער השני והשלישי, כאשר רואים את הכניסה לארץ המובטחת לאחר עשור של נדודים במדבר, בוודאי הבחין בדמעות. והיו דמעות שהגיעו מהמרכז, מהצפון הרחוק, מהדרום ואפילו מאילת. לנסוע מאות קילומטרים, לבלות שעות בפקקים, להמתין שעות במגרש ומחוצה לו, במתח ולחץ אדירים, על הזכות להזיל דמעות. דמעות מטבען מלוחות, אך מי שהיה בודק את דמעות האוהדים והשחקנים בליל האליפות, היה מוצא אותן מתוקות, שלא כדרך הטבע. אבל מה כן טבעי בכדורגל?
לראות את יענקל'ה שחר אוחז בצלחת חזק חזק. האיש היה בלם בנוער של נס ציונה, ומאז לא שיחק כדורגל תחרותי. ויש מאחוריו עשור מתסכל של כישלונות, ביקורת עליו ועל דרכו, כסף רב שהשקיע וירד שוב ושוב לטמיון, תוך כדי הפיכת קבוצתו למטרה ללעג ובוז. ובשנייה המזוקקת הזאת שבה שרק גרינפלד את השריקה האחרונה והוריד את המסך על העונה ההזויה ביותר בתולדות הכדורגל העולמי, והמקומי, העפיל שוב הנשיא בן השמונים על פסגת האוורסט, לגובה של 8,848 מטר. והוא החזיק בצלחת והניף אותה כאילו הוא בעצמו ביצע סגירה אלכסונית, סיים עוד תרגיל קרן נפלא בבעיטה לרשת או ספג כרטיס צהוב לאחר ויכוח עם השופט. והוא אכן עשה את כל אלה, וראוי לצלחת כאילו לבש את מדי המשחק הירוקים.
ברק בכר מאופיין בהתנהגות מאופקת ושקולה, גם לאחר ניצחונות וגם לאחר מפלות. ועם שריקת הסיום הוא השתחרר והשתולל עם השחקנים והצוות המקצועי. אבל פתאום הוא התרחק מהחוגגים על כר הדשא, לקח איתו את בנו, ורץ מסביב למגרש כשהוא פוקד כל יציע ויציע ומודה לאוהדים. הוא יודע מה חלקו של הצבא הירוק ושל כל אוהדת ואוהד לובשי ירוק בהישגי הקבוצה, כולל זה האחרון. הוא יודע היטב, כי הוא היה שם. מרגש היה לראות את הילד ממושב צרופה, שם בית ילדותו היה רחוק דקות נסיעה ממיקומו של אצטדיון סמי עופר שאז לא היה אפילו חלום רחוק, והיה מיושבי יציע ג' בקריית אליעזר המיתולוגי, מגיע לראש הפירמידה המקצועית ולוקח אליפות עבור קבוצת נעוריו.
אבל הרגע המרגש ביותר היה לאחר שריקת הסיום, כאשר בלם הקבוצה, עפרי ארד, העלה למגרש על כיסא גלגלים את אביו החולה במחלה קשה. כמה חשוב היה לאב ובנו להיות חלק מהשמחה המטורפת הזאת, גם, ואולי בגלל המצב הקשה. ולרגעים ספורים הייתה להם נחמה ושמחה, ותחושת התעלות של אנושיות צרופה של כל מי שצפה בהם, גם אם הוא לא אוהד מכבי חיפה. איך אמר פעם ביל שאנקלי, המנג'ר האגדי של ליברפול? כדורגל הוא לא ממש עניין של חיים ומוות. הוא הרבה יותר מזה.
ומה עכשיו, אחרי שזכינו, הגענו לפסגה, הנפנו עליה את הדגל הירוק, ולאחר מכן העונה נגמרה ואנחנו יורדים מהאוורסט? נתחיל לטפס עליו מחדש, אל מול הרוחות, השלגים והמכשולים. את כל הדרך. מחנה הבסיס, מפל הקרח קומבו, מחנות 4-1, הפסגה הדרומית, מדרגת הילרי, והפסגה הנכספת, בגובה 8,848 מטר. זר לא יבין זאת, אבל אנחנו אוהבים כדורגל.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
