הסרט "אזורי: הדרך לוומבלי" שעלה לאחרונה בנטפליקס אינו מפתיע במיוחד, למעשה הוא די נוסחתי אבל בכל זאת שווה צפייה. יחסית לדוקו שנראה כמו סרט תעמולה לאלופת אירופה, הוא ממש לא רע, וזה כבר משהו. יש בו לא מעט רגעים שירחיבו את הלב לכל מי שאוהב כדורגל.
הסרט אורך קצת יותר משעה, ואמור לקחת אותנו למסע נדיר מאחורי הקלעים של נבחרת לאומית שמתכוננת לטורניר גדול. איטליה כזכור הגיעה ליורו לאחר שלא הצליחה להעפיל למונדיאל 2018 ועברה מתיחת פנים משמעותית, אבל הסרט מתעלם מכל מה שקרה ואנחנו נוחתים ישר למתחם האימונים המפואר בפירנצה. הנבחרת חוזרת למתחם אחרי כל משחק, גם אם הוא התקיים במדינה אחרת וזה דורש עוד טיסה.
האיטלקים היו יכולים להישאר ולהתאמן בלונדון אחרי חצי הגמר, אבל בכל זאת בחרו לטוס שוב לפירנצה, ממש מספר שעות אחרי הניצחון על ספרד. כשרואים את מתחם האימונים הסופר מפואר, מבינים את ההתעקשות. התנאים מעוררי קנאה.
כמעט נמאס לדבר על ההבדלים בין ישראל לאירופה, אבל אי אפשר שלא לחשוב על התנאים המפנקים של נבחרת איטליה לעומת הסטנדרט הישראלי. המתחם כולל בריכה עם מים חמים וקרים, חדר כושר עצום, וטיפולי קריותרפיה, סאונת קור, הטרנד החדש ברפואת ספורט. לכריסטיאנו רונאלדו יש תא כזה בבית, ועלותו כ-50 אלף ליש"ט. עם תנאים כאלה לא היה סיכוי שאיטליה לא תזכה ביורו. אולי מתחמי האימון בארץ הם אכן "אירופה", אבל של לפני 20 שנה.
זה לא "הריקוד האחרון", אין כוכב אחד בסרט הזה. כמעט כל חברי הנבחרת זוכים לזמן המסך שלהם, רובם מפגיזים את הקלישאות הרגילות על עבודה קשה. הרגעים הקטנים שמתועדים באימונים הם הממתק האמיתי בסרט.
כשאנחנו רואים איך רוברטו מנצ'יני מסביר לצ'ירו אימובילה איך לנוע על המגרש או איך המאמן עוקץ את ניקולו בארלה ששואל אותו על קעקוע שעשה "זה היה לפני שנולדת, ההורים שלך עוד לא חשבו עליך", עונה לו המאמן בחיוך. בכלל, גם במעט דקות אפשר להבין כמה רוברטו מנצ'יני הוא מאמן גדול ואישיות מרשימה, ואיך השחקנים מסתכלים עליו בעיניים נוצצות כשהוא מדבר איתם על טקטיקה.
אי אפשר לפספס את הכבוד הענק שהם רוחשים לו, כשהוא מדבר הם הופכים לילדים מבוישים. כמעט שוכחים שהם כוכבים שמרוויחים מיליונים. תשכחו מהתחצפויות, הם מכנים אותו בכבוד "מיסטר" ומתנהגים בהתאם, על אף שהוא לא נראה כמו אדם קשוח במיוחד ולא דורש מהם יותר מדי, הם מכבדים אותו כאילו היה הרב שלהם. מעמד המאמן עדיין איתן ויציב, השחקנים רואים בו אותו כמנהיג שלהם.
מלבד זאת, הסרט נותן הצצה לדינמיקה המתפתחת בקבוצות כדורגל. זה כמעט תמיד אותו דבר: השחקן הוותיק שמקבל כבוד כזקן השבט (לאונרדו בונוצ'י), הכוכב האובססיבי שצופה במשחקים שלו במטוס במקום לשמוע מוזיקה או לראות סרט כמו אדם נורמלי (ז'ורז'יניו) וכמובן הליצן שעושה צחוקים בחדר ההלבשה ומאחד את כולם (ניחשתם נכון, זה לורנצו אינסינייה).
השיר ששיגע את הנבחרת
אינסייניה מתגלה כאדם סופר חביב, שהתחביב העיקרי שלו זה להתחבא ולהבהיל את צ'ירו אימובילה (שמודה "זה יעשה לי התקף לב"). אינסייניה הדביק את חדר ההלבשה בשיר הנפוליטני MA QUALE DIETA בתרגום חופשי "איזה דיאטה?" שהפך להמנון הבלתי רשמי של הנבחרת. בעוד הם אוכלים חזה עוף וסלט בתפריט מאוד קפדני, הזמר שר על רעב בלתי פוסק לכדורי בשר שמנמנים. בסופו של דבר גם בונוצ'י וקייליני הוותיקים נכנעו לשיר המדבק והתחילו לשיר אותו בחדר ההלבשה, גם כשאינסינייה כלל אינו נמצא בסביבה.
רגע יפה נוסף בסרט הוא הצילומים אחרי הניצחון הדרמטי בגמר על אנגליה, בדקות הראשונות השחקנים והמאמן מנצ'יני מתקשים לעכל את מה שהם עשו. אם שאלתם את עצמכם אי פעם איך זה מרגיש להיות אלופי אירופה, מנהל הנבחרת ג'אנלוקה ויאלי האגדי מספק תשובה מעניינת: "זה יותר כמו תחושת הקלה". המסע המפרך של איטליה נגמר, ולוקח לשחקנים כמה דקות להפסיק לבכות ולהתחיל לחגוג את העובדה שהם הביאו למדינה שלהם תואר.
במהלך הסרט, איכשהו השחקנים מצליחים לשדר ביטחון רב בעצמם ובנבחרת, הם נראים כמו גיבורי על שחיים ביקום אחר. אבל בסוף, הם בסך הכל בני אדם.
למרות הבועה של הנבחרת שמתאמנת במתחם פסטורלי, למרות התנאים המפנקים, למרות החיבוקים מהתקשורת ומהקהל, הם מרגישים היטב את הלחץ. במשך כמעט חודש השחקנים מתקשים לישון ובכל זאת מצליחים לתפקד, תעצומות הנפש הנדרשות מהם אדירות. פלא שהם בכו בסיום?
