הפסדת עשר פעמים ברציפות לאותה קבוצה, עם תבנית כמעט חוזרת בכל עשרת המשחקים. אתה כבר לא מצפה מדרווין האם, מאמן הלייקרס, ליותר מדי. הוא לא גאון טקטי, והוא לא בנה לקבוצה שלו זהות. אתה מצפה ממנו שלא יחזור על אותן פעולות ויצפה לתוצאות אחרות. במשחק השלישי נגד דנבר, עוד הפסד, הפעם בבית, הלייקרס הגדירו מחדש את הטמטום לפי הגדרתו של איינשטיין.
שום שינוי בחמישייה, שום ניעור שהיה מכריח את דנבר לעשות התאמה. שום התאמה בקצב המשחק כדי לא להגיע לרבע הרביעי בלי אוויר (הלייקרס נראים כמו מרתוניסט שמתחיל את המרוץ בספרינט). כלום. האם ולברון ג'יימס שיחקו כמו קבוצה שפספסה במקרה את שני המשחקים בדנבר, שרק צריכה לדאוג לדברים הקטנים, והכל יהיה בסדר. ומפה זה רק התדרדר.
4 צפייה בגלריה
מי באמת תוכל לעצור את הנאגטס? גורדון וקולדוול-פופ חוגגים
(צילום: AP Photo/Ashley Landis)
כמו במשחק השני, הלייקרס דחפו את הכדורים לאנתוני דייויס שנותן סדרה מעולה. דייוויס קלע מבחוץ ומבפנים, עם הפנים ועם הגב לסל. הכי חשוב: הוא סחט שתי עבירות מהירות מיוקיץ'. ואז הלייקרס עשו את הבלתי יאמן: הם פשוט הפסיקו לתת את הכדורים לדייויס. דיאנג'לו ראסל בדק אם כושר הקליעה חזר אליו, רוי האצ'ימורה לא פגע, לברון המשיך ליפול אחרי ששחקנים עברו קרוב אליו ולהתווכח עם השופטים, ושחקני הספסל לא תרמו כלום. זה היה רק ענין של זמן עד שדנבר תשיג את הלייקרס. וזה היה ברור שכשזה יקרה, ללייקרס לא תהיה שום יכולת או אוויר לחזור למשחק. רק שהפעם הלייקרס אפילו לא תפסו מספיק מרווח כדי לגרום לדנבר להתאמץ.
העבודה של מייקל מאלון בצד השני, הדגישה את חוסר היכולות וההשראה של האם. מאלון עושה עבודת אימון מעולה באופן כללי, ובמיוחד השנה, במה שהוא הגדיר כשינוי הקונספט המנטלי של הקבוצה מ"קבוצה שצדה, לקבוצה שכולם רוצים לצוד אותה". מאלון הבין מהר מאוד ברבע השני ששלושת הילדים מהספסל – כריסטיאן בראון, פייטון ווטסון וג'וסטין הולידיי - לא בנויים למשחק הזה, משחק של סגירה של הסדרה. הידיים שלהם רעדו בזריקות לשלוש. לרבע השלישי הוא זרק את החמישייה פלוס כמה דקות של רג'י ג'קסון. הם סיימו את המלאכה.
טבלת הסטטיסטיקה של דנבר היא אוניברסיטה גבוהה ליעילות, חוסר אנוכיות ופירגון. מייקל פורטר השתלט על המשחק ברגעים מסוימים (כשהוא קולע ככה, אין קבוצה שיכולה לסכן את דנבר), ארון גורדון הפך לאדריכל על של שיטוט באזור הצבע, ג'מאל מארי המשיך בכושר קליעה רע, אבל השאיר את החותמת שלו על המשחק, ניקולה יוקיץ' ממש לא הבריק ועדיין היה מרחק אסיסט אחד מטריפל-דאבל. ארבעה שחקנים קלעו מעל 20 נקודות כ"א.
אני פשוט לא רואה אף קבוצה שמותחת את דנבר מעבר למשחק שישי. דומיננטיות עוצמתית בשני הצדדים. באנדרסטייטמנט. קבוצה שאימצה לעצמה בחום ולחלוטין את האופי של כוכב של פעם בדור.
צוותי הטלוויזיה מיהרו לקחת את השחקנים של דנבר לראיונות. השחקנים של הלייקרס הסתובבו בכתפיים שמוטות, עם מבט של מישהו שנקלע לזירת פשע מבחילה על פניהם. רוב האוהדים עזבו הרבה לפני הסוף. אלו שנשארו דרשו בצעקות "לפטר את דרווין". לברון ג'יימס? הוא ימשיך בשנה הבאה להדהים את כולם בעוד סיבוב של איסוף סטטיסטיקות אישיות.
הכל תלוי באמביד
ג'ואל אמביד משחק על החיים שלו. אחרי פציעה ארוכה וקשה בברך שמאל, פציעה והשבתה ממשחקים שהכניסו אותו לדיכאון, ואחרי שיתוק חלקי בצד שמאל של פניו, אמביד שם 50 נקודות על הראש של הניקס וצימק את הפיגור בסדרה ל-2:1. אם הנרטיב של הפציעות המנטליות והפיזיות לא הספיק, אמביד גם הבטיח אחרי ההפסד במשחק השני שפילדלפיה תנצח את הסדרה הזו.
טום ת'יבודו הוא אולי מאמן ההגנה הכי טוב בליגה. הקבוצות שלו יוצאות מהפסקת המחצית עם ההתאמות הנדרשות בהגנה. פילדלפיה הורידה 43 נקודות על הניקס ברבע השלישי. אמביד, עם שיתוק בפנים וחצי ברך, נתן משחק לתלות במוזיאון. הסדרה הזו תלויה בו.
הסדרה הכי מסויטת
ניסיתי לראות את המשחק השלישי בין אורלנדו לקליבלנד. אורלנדו הביתית קלעה את הנקודות הראשונות שלוש דקות ועשר שניות מתחילת המשחק, הכוכב שלה, שחקן עם שם של בלם נבחרת איטליה, החטיא את כל הזריקות החופשיות שלו וקלע זריקה עם דירוג קושי הכי גבוה שיש. למזלי, המשחק השלישי של הניקס נגד פילי התחיל. נגמר 38 לאורלנדו. איזו סדרה מסויטת.
פורסם לראשונה: 12:11, 26.04.24
