מי שיגיע בפעם הראשונה לטורניר גדול של טניס בכיסאות גלגלים יחזה במחזה מפתיע ומוזר. בתום המשחק, ישחררו השחקנים את הרצועות שמחזיקות אותם בכיסא, ינערו קצת את הידיים, יקומו מהכיסא, ישימו את תיק המחבטים על הגב וייצאו מהמגרש בהליכה, על הרגליים.
נכון, לא כולם. אבל בטופ של הטניס בכיסאות גלגלים זהו מחזה די נפוץ. המוגבלויות קלות יחסית, כגון קטיעות נמוכות או פציעות כאלה ואחרות, וחלק ניכר מהשחקנים אינם מרותקים לכיסא גלגלים בחיי היום יום שלהם. טניס בכיסאות גלגלים הוא דוגמה יחסית קיצונית לתהליך שעובר הספורט הפראלימפי מספורט שמטרתו שיתוף והכללה של כמה שיותר אנשים עם מוגבלויות שונות לספורט עלית שמטרתו לברור את הטובים ביותר. במובן זה, מבחירה, הוא מתקרב לספורט האולימפי.
בטניס, אחד מהענפים היחידים שבו גם הגרסה לאנשים עם מוגבלויות מנוהלת על ידי אותה התאחדות בינלאומית (ITF) יש רק שני "קלאסיים" של נכויות (בענפים אחרים יכולים להיות גם 12 או אפילו 14 סיווגים שונים של נכויות) ובהחלטה מודעת להיות כמה שיותר אטרקטיבי ותחרותי, הענף זנח במידה מסוימת את חזונו של מייסד הספורט הפראלימפי, הרופא היהודי ומומחה השיקום סר ד"ר לודוויג גוטמן ז"ל, ליצור ספורט שמאפשר לכולם להתחרות ולהשתתף.
בטניס בכיסאות גלגלים, זו האמת, אין מקום היום לנכים קשים. רק הטובים ביותר, שהם בד"כ גם ספורטאים וספורטאיות עם מוגבלויות קלות יחסית, מגיעים לטופ. זה אטרקטיבי, זה נראה טוב בשידורי הטלוויזיה, זה תחרותי ואינטנסיבי וגם הכסף כבר די גדול (הזוכים בגראנד סלאמים בכיסאות גלגלים מקבלים עשרות אלפי דולרים והסכומים רק הולכים ועולים).
למעשה, אין שום מניעה שטניס כיסאות הגלגלים יהיה פשוט קטגוריה במשחקים האולימפיים: נשים, גברים, זוגות, כיסאות גלגלים.
אז למה בכלל עדיין צריך את המשחקים הפראלימפיים? הם נוסדו על מנת לאפשר לספורטאים וספורטאיות עם מוגבלויות להתחרות עם הדומים להם, במסגרת חוקים שמטרתם להפוך את התחרות להוגנת ככל הניתן. התשתית הרעיונית היא שקטועים מתחרים עם קטועים. נפגעי חוט שדרה עם נפגעי חוט שדרה. לקויי ראייה עם לקויי ראייה דומים. לכולם הזדמנות שווה ולכולם אפשרות להשתתף.
בעשורים האחרונים, וביתר שאת בעשרים השנה האחרונות, התחזקה מגמת ההתמקצעות של הספורט הפראלימפי: שחקני הכדורסל הישראלים, הגדלים כאן אצלנו במרכז הספורט ספיבק של איל"ן ר"ג, יוצאים לשחק בקבוצות באירופה באופן מקצועני תמורת תשלום הולך ועולה; השחיינים של יעקב בנינסון מממרכז הספורט של איל"ן חיפה מתאמנים כמו שחיינים אולימפיים, לעיתים יותר; הטניסאים נוסעים מטורניר לטורניר ברחבי העולם בדומה לטניסאים הלא נכים; וגם בכל הענפים האחרים - הדרישות המקצועיות מהספורטאים ומהמעטפת המקצועית המוענקת על ידי ההתאחדות לספורט נכים והארגונים, כמו איל"ן וארגון נכי צה"ל, הולכות ועולות.
התפר שבין ספורט מקצועני לבין ספורט שאמור להכליל ולשתף את כולם ולתת הזדמנות גם לאנשים עם מוגבלויות קשות להתחרות ולנצח הוא הצומת המקצועי והערכי בו עומד היום הספורט הפראלימפי. המשחקים הפראלימפיים שייפתחו בפריז בעוד כמה ימים יציגו לעולם את הדילמה הזו במלוא עצמתה: מצד אחד אפשר יהיה לראות שם אצנים עם פרוטזות משוכללות שעושים 100 מטר ב־10.77 שניות ואת שחקני הטניס בכיסאות גלגלים שלנו שחבטות הפתיחה שלהם יכולות להגיע ל־130 קמ"ש ואף יותר, ומצד שני אפשר יהיה גם לראות שם ראגבי בכיסאות גלגלים – ענף מרתק שנועד לנפגעי חוט שדרה צוואריים וגם את נדב לוי שלנו, אלוף אירופה בבוצ'יה – ענף הדומה לכדורת שפותח עבור נכי שיתוק מוחין הדורש דיוק ויכולת טקטית גבוהה.
הרב גוניות הזו מייחדת את הספורט הפראלימפי, והיא שהופכת אותו לאירוע יוצא דופן ברמה הספורטיבית והאנושית. והיא גם הסיבה שאולי, בעצם, אנחנו לא רוצים לפתור את הדילמה הזאת: היא זו שהופכת המשחקים הפראלימפיים למדהימים במיוחד.
הכותב הוא מנכ"ל מרכז הספורט לנכים "ספיבק" של עמותת איל"ן, ספורטאי ומדליסט פראלימפי בטניס בכיסאות גלגלים
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
