יום הכיפורים שבשער מחזיר אותי לאולימפיאדת סיאול ב-1988. הייתי עם אנשי התקשורת בכפר האולימפי הנפרד המיועד רק לעיתונאים. המשרד של "ידיעות אחרונות" במרכז העיתונות היה סגור באותו יום כדי לשמור על קדושת החג. פתאום עולים קולות ממערכת הכריזה: "מחפשים בדחיפות עיתונאי מישראל". הודעה בלתי צפויה, אפילו מלחיצה מעט. מה זה יכול להיות?
על הקו היה ד"ר אורי זמרי ז"ל, ההיסטוריון ואיש המחקרים של מכון וינגייט, ששימש במהלך המשחקים בתפקיד של יועץ מומחה בסוכנות ידיעות ספורט גרמנית גדולה. זמרי היה נסער, וציטט עיתונאי גרמני שהעביר דקות לפני כן ידיעה: "בתחרויות השייט בדגם 470, האחים דן ורן טורטן יצאו לים בפוסאן והם משתתפים בשיוט האולימפי".
6 צפייה בגלריה
הספורטאים הישראלים קיבלו הוראה מפורשת לא להתחרות
(מתוך מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות)
מועדי התחרויות היו ידועים שנה ויותר לפני כן, וכל הניסיונות הישראלים לשנותם עלו בתוהו, כולל בקשה לדחות את השיוט השני בכל הדגמים בגלל היום הקדוש ליהדות. הישראלים עוד קיוו כי היום החופשי הקיים בדרך כלל בתחרויות שייט ייפול על כיפור, אבל לרוע מזלם, בתחרויות של סיאול 1988 לא נקבע יום חופשי משיוטים. מספר ימים לפני יום כיפור הסתובבו במשלחת שמועות לפיהן חלק מהשייטים עלולים לצאת לים למרות הכל, אבל ראשי המשלחת היו משוכנעים שכולם יכבדו את ההוראה וכי כל השייטים ינוחו באותו יום, כמו שאר ספורטאי המשלחת.
הסיפור היה ענק, הרי הספורטאים הישראלים קיבלו הוראה ברורה: לא מקיימים שום פעילות אולימפית ביום כיפור. מאותו הרגע בו התקבלה השיחה, לא היה רגע של שקט אצל הישראלים בסיאול, למרות שרובנו ניסינו להתחמק מזרים שפנו אלינו בגלל יום הכיפורים. עיתונאים ממקומות שונים בעולם ביקשו הסבר – מדוע ישראל ביקשה לדחות את יום התחרויות השני בטיעון שחל איסור על הספורטאים שלנו להתחרות, ושניים מהם בכל זאת יצאו לים באותו היום?
פרשת האחים טורטן בערה במשך כמה ימים, במיוחד כאשר הגיעה לקוראים ולאוהדים בארץ בסיום החג, אבל הטורטנים ומאמנם אברהם פישר התעקשו שכלל לא התחרו, ובסך הכל יצאו לאימון בים. הטיעון הזה התקבל תחילה ע"י ראשי המשלחת שסברו כי אין להחזירם לארץ, ואיפשרו להם להמשיך בשלושה מהשיוטים הבאים, אבל לחץ ציבורי גדול מישראל, כולל התערבות ממשלתית, גרם לכך כי השניים הוחזרו הביתה לפני סיום התחרויות. שר החינוך והתרבות דאז, יצחק נבון, זעם וביטא את דעת השלטונות: "זוהי קהות חושים".
אימון או תחרות?
כאמור, תחרויות השייט נערכו בפוסאן, עיר הנמל הגדולה ביותר בדרום-קוריאה. למחרת יום כיפור, בשעת בוקר מוקדמת, עשיתי לשם את הדרך בטיסה של שעה ורבע כדי לסקר את ההתפתחויות. חבר מאתונה, עיתונאי המתמחה בשייט בשם ג'ון סינודינוס, היה הראשון שפגשתי והוא אמר לי נחרצות: "הטורטנים התחרו". הוא לקח אותי לשופט הראשי, גם הוא מיוון, שאישר את דבריו לפיהם השניים יצאו לים והתחרו.
השופט הציג בפניי את הטופס הרשמי והדירוג במקום ה־21 בשיוט השני. תחילה הם דורגו במקום התשיעי אחרי שורה של פסילות וערעורים, אבל בסופו של דבר נקבע שסיימו במקום ה־21 עם הסימון DNF - מה שאומר שלא סיימו את השיוט. את הדברים חיזק מאמן נבחרת ארה"ב, דייב אולמן, שאמר לי: "ראיתי אותם מתחרים קרוב לגמר השיוט".
האחים ואביהם המשיכו לטעון כי נעשה להם עוול, מכיוון שלטענתם רק יצאו לים מבלי להתחרות, אך מספר אנשי ביטחון ישראלים שליוו את משלחת השייטים אמרו בשיחות עם ראשי המשלחת כשהגיעו לפוסאן ישירות כדי לבדוק את הנושא כי הם יכולים להעיד שהשניים אכן התחרו. הוויכוח הזה, אימון או תחרות, נמשך עוד זמן רב, למרות שראוי לציין כי גם היציאה לאימון בים באותו יום לא הייתה מותרת בהנחיות.
אורי אפק (88), איש רב־פעלים בספורט, שהיה מנהל המשלחת, לא היה נלהב לחזור לדון בו כאשר פניתי אליו לצורך הכתבה: "שמחתי עם השנים שהנושא ירד מסדר היום וכבר לא מוזכר. אם זה תלוי בי, הסיפור לא מתפרסם עכשיו שוב. לדעתי הייתה אי הבנה והם כבר שילמו את המחיר. אני עצמי קיבלתי אז שבחים על הצגת הדברים. חבל שהמארגנים דחו את הבקשה הישראלית וחייבו אותנו להתחרות ביום כזה, אבל יכול להיות שיצא מזה רק טוב, ובאולימפיאדות הבאות כבר לא נפלנו על כיפור". ראוי לציין כי לרוב המשחקים נערכים ביולי-אוגוסט ואין סכנה לחפיפה בין התאריכים, אבל בגלל מזג האוויר בדרום קוריאה הוחלט לקיים את המשחקים בספטמבר.
המדליה האבודה
אבל זהו רק חלק מסיפור תחרויות השייט בפוסאן ביום כיפור. מי שנענו להנחיות ואולי שילמו על כך במדליה היסטורית לישראל (יעל ארד שברה את הקרח רק ארבע שנים מאוחר יותר בברצלונה) היו אלדד אמיר ויואל סלע, שהתחרו בדגם ההולנדי המעופף. למרות שהחמיצו בהמשך עוד מספר הזדמנויות, ייתכן שהשיוט אליו לא יצאו ביום כיפור היה עושה בסופו של דבר את ההבדל בין המקום הרביעי בו סיימו לבין זכייה במדליית הארד.
אמיר (יחגוג 59 ביום כיפור, אב לארבעה שהקטנה שבהם בת ארבעה חודשים), חוזר לימים הדרמטיים: "אומרים שיכולנו להיות הישראלים הראשונים שזכו במדליה אולימפית. זה היה רק השיוט השני מתוך שבעה והכל עוד היה פתוח. למעשה, איבדנו סיכוי אחרי השיוט החמישי בו סיימנו במקום ה-19, אבל זה מרגיז אותי פחות. מה שהקפיץ אותי הוא שבערב כיפור, נגיד שזה היה בארוחה המפסקת, ישבנו וסיכמנו שלמחרת לא מתחרים. אני גם צמתי. ואז מגיע היום המרגיז הזה ואתה שומע שאחרים יצאו לים. שייטים ממדינות שונות, וגם שורה של עיתונאים, התעניינו יום לפני אם אנחנו הישראלים באמת לא נשתתף בתחרויות ביום החשוב כל כך ליהודים, וקשה היה להסביר להם מה קרה".
אמיר נשאר קשור לים, מפליג ביאכטה ודואג לדור העתיד של השייטים בתור מאמן ילדים. גם סלע, שותפו הוותיק, לא הצליח להתרחק מהמים, אבל בתחום אחר. הוא עוסק בדיג, תיקון רשתות וכל הנוגע לנושא בקיבוצו שדות ים. סלע אמר אז: "הייתי על החוף אבל לא ירדתי למים כשהשניים יצאו, וראיתי אותם מפליגים. לדעתי היה צריך להעלות אותם על המטוס הראשון בחזרה הביתה, כי מה שעשו הייתה יריקה בפרצוף של כולם".
כאשר שוחחנו לפני מספר ימים, סלע (69) כבר נשמע מפויס. "גם אז לא בדיוק התרגזתי, יותר התאכזבתי. ידענו כבר שנה לפני כן שיהיו תחרויות ביום כיפור, וזו לא הייתה הנחתה. היום, לחיות ולכעוס זה לא עוזר, ואני רחוק מלכעוס. כל החיים שלי אני בים ונשארתי עד היום, פעם זה היה לשייט והיום לדיג".
השורה התחתונה
עם הזמן הוקמה בארץ ועדת בדיקה לאירועי פוסאן. האחים טורטן הועמדו לדין והורחקו מכל פעילות לחמש שנים, אבל לא ויתרו בניסיון לטהר את שמם והצליחו בגדול. אחרי שפנייתם לבית המשפט המחוזי נדחתה, שנתיים וחצי אחרי האולימפיאדה בית המשפט העליון פסק שלהתאחדות הספורט ולמוסדותיה לא הייתה סמכות לפסול אותם, ואף פסק לכל אחד מהשניים פיצוי בסך 15 אלף שקלים. למרות זאת, הם כבר לא חזרו לפעילות.
לימים, השניים הצליחו בחייהם האזרחיים. דן טורטן הפך לטייס קרב בדרגת אל"מ, פיקד על בסיס חצור והיה סגן מפקד בסיס נבטים. אחיו רן עשה חיל במכון הביולוגי בנס ציונה. אבל עניין הספורט ביום כיפור ממשיך ללוות מדי שנה ספורטאים ישראלים בכל העולם, שיודעים עד כמה הנושא רגיש.
