נפרדים מכוכב העבר בכדורגל הישראלי: ריאיון עם בנו של ויקי פרץ ז"ל
(צילום: אבי חי)
כל פרידה מענק ספורט – בין אם שחקן, מאמן או אדם בעל חזון – היא קשה מנשוא, אבל היה כואב עוד יותר בשבוע שעבר להיפרד בזה אחר זה, בהפרש של מספר שעות, מחיים אוחיון ומוויקי פרץ זכרם לברכה. את שניהם הכרתי היטב, אנשים נפלאים שליוויתי במסע ארוך. הם עזבו אותנו מוקדם מדי, אבל את חותמם כבר הטביעו בספורט הישראלי.
אוחיון, שהלך לעולמו בגיל 59 אחרי מאבק במחלה קשה, בלט בפעילותו הנמרצת כבעלים של סגנית האלופה, הפועל גלבוע/גליל. הוא צבר לעצמו כוח עם השנים, ובענף ידעו שעל פיו יישק דבר בקבלת ההחלטות במינהלת הליגה. הוא היה עיקש ונחרץ בדעותיו, התווכח על כל פסיק כדי שהדברים יהיו מדויקים ומושלמים, אבל המעלה הייחודית שלו כאדם וכפעיל ספורט הייתה המחשבה על טובת הכלל: תמיד ברגע האחרון, כשהיה צריך להכריע, חיים ידע לוותר והגיע לפשרות שמנעו משברים. בשל כך, הוא היה שותף מרכזי לכמה החלטות חשובות בכדורסל הישראלי.
בשיחות הרבות שניהלנו הוא חזר על אותן מנטרות ללא הרף, שבערו בליבו: "אני צריך לעזור", הוא אמר שוב ושוב, "אני חייב לדאוג לשחקנים הישראלים. יש כאן מספיק כישרונות, אסור לאבד אותם. אין לי בעיה עם זרים, אבל הכל צריך להיות בפרופורציה". גאוותו הגדולה הייתה על ההצלחה של המועדון, ולא היה מאושר ממנו אחרי הזכייה באליפות ב-2010: "זה היה הרגע הגדול ביותר של הקבוצה ושלי. כשהצלתי את גליל עליון מפירוק ב-2003 והעברתי אותה לגלבוע, לא חשבתי הרבה".
כל דבר שעשה חיים היה מאהבה. כך בנה את ביתו בכנף שברמת הגולן, כך בקבוצה שלו, במוסדות הכדורסל בהם פעל ובמיזמים העסקיים שהקים. למרבה הצער, דווקא בעונה האחרונה והיפה של המועדון, הוא נאלץ לוותר על משחקים מאחר שנלחם במחלה. וגם אז, היו רבים שחיפשו אותו.
סקורר שנתן השראה
הנה כינוי שוודאי לא יצא לשמוע: "פלה הישראלי". תאמינו או לא, כך כינו האוהדים התאילנדים ההמומים את ויקי פרץ ב-1972, והם לא היו לבד. כמעט כל מי שצפה או השתתף באליפות אסיה לנוער בבנגקוק נשאר בהלם אחרי שראה את החלוץ בפעולה. הוא הוביל אז את הנבחרת בהדרכת דוביד שוייצר לזכייה במדליית הזהב.
ליוויתי אז את הנבחרת הצעירה במסע שנכנס חזק לפנתיאון של הספורט הישראלי. זה החל בטהרן (שם כמעט כל יהודי מהאזור הגיע לבקר את הישראלים במלון), נמשך במחנה האימונים בסינגפור והסתיים במשחקים בבנגקוק, אחרי שהייה של קרוב לחודש בעיר. גם מבחינתי זה היה מסע קסום. למרות שכבר עברו 50 שנה, זה נראה ונשמע לי כאילו היה אתמול.
ויקי, שהחל את הקריירה במכבי רמת עמידר, היה שם דבר בשכונה הרמת-גנית שקבוצתה העפילה עד לליגה הבכירה של ישראל. הרבה מהילדים בעמידר חלמו במשך השנים להפוך בבגרותם לשחקנים ברמתו.
הוא היה גולר בנשמה. באותה אליפות בתאילנד חולל פלאות באצטדיון של בנגקוק, כשכבש 12 פעמים והוכתר כמלך השערים של הטורניר. לשיאו הגיע במשחק נגד טייוואן (0:7), בו הבקיע שישייה! דוביד ז"ל היה בטירוף ממנו: "יש לו את זה, הוא תמיד במקום הנכון במגרש. הוא יגיע רחוק ככדורגלן". אמר – וידע מה הוא אומר.
במהלך המסע ההוא היו לי הרבה שיחות עם ויקי, אותו הכרתי עוד מהתקופה בה הייתי כתב בר"ג, והוא בצניעותו היה אומר: "הגולים זה לא אני, אלה החברים שמשחקים איתי. החשוב מכל זה הניצחון, בו שותפים כל השחקנים". כדורגלן בנשמה. כמה חבל להיפרד ממנו בגיל 68.
פורסם לראשונה: 14:57, 04.07.21
