סביר להניח שכאשר נחתם הסכם השלום המשמח בוושינגטון, בין ישראל, איחוד האמירויות ובחריין, מעטים אם בכלל מחובבי הספורט התייחסו לעובדה שאחת משתי בנות הברית החדשות היא מעצמת אתלטיקה. בהשוואה לגודל האוכלוסייה, 1.5 מיליון נפש, בחריין היא אולי מעצמת האתלטיקה הגדולה ביותר בעולם בין ה"מדינות הקטנות".
אם העניינים יימשכו בקצב הנוכחי, שבו חתם כדורגלן ישראלי באמירויות (דיא סבע) - שבועיים אחרי המפגש המרגש בבית הלבן - לא ניפול מהרגליים אם נתבשר על תחרות אתלטיקה למשל בין בחריין לישראל. בעוד שליטי האמירויות עסוקים בניצול הממון לטובת רכישת קבוצות כדורגל גדולות, בבארות בחריין שמים את כל הכסף על רכישת כוכבי האתלטיקה כדי שיפארו אותה במשחקים האולימפיים ו/או באליפויות העולם.
ברור לי ולאחרים שלא כולם מתלהבים מהאתלטיקה המפוארת של בחריין, גם בגלל הובלתם של שחקני רכש ויותר מכך פרשות שימוש בתכשירים בלתי חוקיים של חלקם. בקיצור, מדליות עם כוכבית. כך או כך, גם במצב של מלחמת הסמים והפיכת הספורט, אתלטיקה בעיקר, אי אפשר להתעלם מכך שמדינה בעלת אוכלוסיה של 1.5 מיליון תושבים זכתה ב-17 מדליות באליפויות עולם ואולימפיאדות. עובדתית, ההמנון הבחרייני מושמע באירועים העיקריים יותר ממדינות גדולות פי כמה.
יש הטוענים כי מדינות המפרץ היו בין המשפיעות לאשר מעבר חופשי בין מדינה למדינה. בינתיים, עקב התנגדותו של יו"ר ההתאחדות הבינלאומית, סבסטיאן קו, נסתמו מספר פרצות ולצורך מעבר חובה להמתין שלוש שנים. אבל גם כאן יש מגבלות: מי שלא עסק באתלטיקה כמקצוען עדיין יכול לעשות את המעבר.
קשה להאמין, עוד ב-2007 הגיע אתלט בחרייני (ממוצא קנייתי אלא מה), לאונרד מוצ'רו, לרוץ במרתון הכנרת. כמובן על דעת על עצמו, מבלי להבין את המצב המתוח בין שתי המדינות באותה תקופה. מוצ'רו לקח כמו בהליכה את המרתון בגליל, אבל שילם מחיר כבד: הוא נושל מאזרחותו הבחריינית וחזר לחיות בקניה. מרתון טבריה אימץ אותו והזמינו שוב ושוב כדי לנצח ולזכות בפרס הכספי. "לאונרד מוצ'רו היה בזמנו רץ איכותי מאוד שבזמנו דגדג את הצמרת הגבוהה. הוא גם ירד מ-13 דקות ב-5000 מ' וסיים רביעי באליפות העולם למרוצי שדה", סיפר עליו מומחה הספורט, ד"ר נחשון שוחט. צריך להאמין כי מקרה כגון זה לא יחזור החל מ-2020. היחסים בין ישראל לבחריין השתנו. מוצ'רו פשוט הקדים את זמנו.
המכנה המשותף בין ישראל לבחריין בתחום האתלטיקה, הוא ששתיהן מנחיתות בארצותיהן אתלטים טובים למדי. בעוד שבישראל הדגש הושם על בעלי שורשים יהודיים - בבחריין הפרמטר הוא הישגים וכישרון. מקור היבוא: קניה כמובן. סלווה עיד נאסר היא הייבוא היחיד בבחריין עם קשר שורשי למדינה. אמה של הרצה המצוינת סלווה עיד נאסר, אלופת העולם ב-400 מ' עם ההישג השלישי בטיבו בכל הזמנים, 48.14 שנ' בדרך לזכייה באליפות העולם האחרונה, היא בחריינית שחיה בזמנו בניגריה ונישאה לבן המקום. כשזכתה באליפות העולם לנוער בהיותה בת 15, ב-400 מ' (קבעה 50.50 שניות), החיבור המתבקש בין התנאים בבחריין לשורשיה מצד אמה נעשה בקלות ולתכלית שני הצדדים.
סלווה בת ה-22 הייתה מהכוכבות הגדולות של אליפות העולם בדוחא אשתקד. אחרי שזכתה שנתיים קודם לכן במדליית הכסף בריצת 400 מ' באליפות העולם בלונדון 2017, היא פרצה למקום הראשון, ועוד איך פרצה. הישגה, 48.14 שניות, הוא השלישי בהיסטוריה ולראשונה החלו לדבר על אפשרות להתעמת עם השיא הבלתי-שביר לכאורה של המזרח-גרמנייה מריטה קוך - 47.60 שניות. נאסר, שבניגוד ללונדון שם רצה עם חיג'אב, הופיעה בדוחא במראה מערבי לחלוטין, כולל פירסינג, גם הקדימה את שוני מילר אואיבו האגדית מבהאמה שקבעה אף היא תוצאה מדהימה - 48.37 שניות.
אלא מה, אחרי האליפות התברר כי במהלך 2019, סלווה לא הופיעה ל-3 בדיקות פתע של הרשות הבינלאומית לבדיקת סמים. התקנון גורס כי במקרה כזה האתלט מושעה אוטומטית. במקרה של נאסר, כמו במקרה של האמריקאי כריסטיאן קולמן, האדם המהיר בתבל אחרי עידן אוסיין בולט ואלוף העולם הנוכחי ב-100 מ', הדבר נשמר בסוד ועורר תמיהות רבות. לפי המידע האחרון, נאסר צפויה לספוג עונש הרחקה לשנתיים. אמנם באיחור, אך הדבר עלול לעלות לה באי-השתתפות באולימפיאדת טוקיו הקרובה, אם וכאשר תתקיים. בריצה זו בדוחא, אגב, שיפרה נאסר את שיאה האישי ביותר משנייה (!) מ-49.32 שנ' ל-48.14, מה שגרם ללא מעט חשדנים להתעורר.
מקרה חמור עוד יותר נוגע לאלופה האולימפית מריו-2016 ב-3000 מ' מכשולים, רות ג'בט. הרצה שבזמנה החזיקה בשיא העולם 8:8:52.78 דק', נתפסה בלא פחות משימוש ב-epo - חומר שבזמנו שלח את מריון ג'ונס, הספרינטרית האמריקאית המהוללת, לחצי שנת מאסר ופעילותה הופסקה.
ג'בט הורחקה ב-2018 בעקבות הפרשה ל-4 שנים. בחריינית נוספת ילידת קניה, יוניס קירווה שזכתה בארד במרתון אליפות העולם בבייג'ינג-2015, וכסף באולימפיאדת ריו, נכשלה במבחן דומה והורחקה.
המקרה הראשון שהטיל צל על האתלטיקה הבחריינית, הוא של רשיד רמזי. הרץ המרוקני עבר לבחריין בהיותו בן 21, וכבר באותה שנה הפך לאדם הראשון שניצח באליפות העולם אחת, בהלסינקי 2005, בריצות ל-800 מ' ו-1500 מ' גם יחד. באליפות העולם שנתיים לאחר מכן, באוסקה 2007, זכה בכסף ב-1500 מ'. אבל הנפילה הגדולה קרתה באולימפיאדת בייג'ינג 2008: אחרי שהביא לבחריין את המדליה האולימפית הראשונה שלה (ב-1500 מטר) התגלה כי השתמש שם בתכשירים אסורים. המדליה נלקחה ממנו והוא הורחק לשנתיים.
לא כל המדליות של בחריין מוכתמות. ישנם גם נקיות. כמו למשל מריאם יוסוף ג'מאל, אלופת אולימפיאדת לונדון ב-1500 מ'. ג'מאל לא דורגה ראשונה בריצה, אבל במקרה שלה נתפסו השתיים שהקדימו אותה, והיא קיבלה בשמחה את מדליית הזהב.
כזה הוא גם ייוסוף סעאד קאמל. בנו של אלוף העולם הקנייתי ברומא 1987 וטוקיו 1991 בריצת 800 מטר, בילי קונצ'לה. קאמל, במקורו גרגורי קונצ'לה, עבר לייצג את בחריין באליפות העולם בברלין 2009, זכה בלא פחות משתי מדליות. אחת מזהב ב-1500 מ' והשנייה ארד ב-800 מטר. מדליות לאב ובנו במדי מדינות ויבשות שונות. רוז צ'אלימו, אלופת העולם במרתון ב-2017 ו-2019, נותרה נקייה בבדיקות שלאחר ניצחונותיה.
בחריין מציגה גלריה מכובדת של אתלטים נוספים, למרות שאלו לא זכו במדליות עולמיות. הכול במקצועות הריצה. לעומת זאת, במקצועות הטכניים הם משתווים לישראל ואף נופלים ממנה. השיא של עבדלרחמן מחמוד בהדיפת כדור ברזל, 18.68 מ', נופל מאיתמר לוי שלנו, 19.36 מטר. סלאם נאסר, 2.19 מטר, לא מתקרב בקפיצה לגובה לשיאו של קונסטנטין מטוסביץ' הישראלי (כיום בקנדה) - 2.36 מטר. בטח לא איברהם חוסיין, ששיאו הלאומי בבחריין בקפיצה במוט (4.45 מטר) הינו ברמה של תחרות נוער בישראל.
ואיחוד האמירויות? כאמור, הם מתגאים בכדורגל שלהם. ובכל זאת, יש להם לפחות ארבעה אתלטים עם עם תוצאות מאתגרות. נסיב סלמיין מחזיק בשיא האמירויות ב-100 מטר, 10.17 שניות (השיא הישראלי - 10.20 שנ' של אלכס פורחמובסקי ) ועומאר אל-סאלפה מחזיק בשיא הלאומי ב-200 מטר, 20.63 שניות.
בגזרת הנשים אנחנו מוצאים מקבילה ללונה צ'מטאי-סלפטר. קוראים לה עליה סעד מחמוד ויש לה שיא מצוין של 31:10.25 דקות ב-10,000 מטר. גם לבטאם דלאן, 4:03:0.70 דקות ב-1,500 מטר, מחזיקה בזמן טוב בהרבה מזה של צ'מטאי. בקיצור, עוד נפגש באצטדיונים עם הידידות החדשות.
