יש יותר סיכוי שתמלאו לוטו, תשכחו לשלוח, ואז תשלחו להגרלה הבאה וייצאו לכם המספרים הזוכים. בעצם, לאפשרות הזאת יש הרבה יותר סיכוי לקרות ממה שאוקסנה אלכסנדרובנה בונדרצ'וק הצליחה לסחוט מהחיים שלה. היא קיבלה סלעים והפכה אותם למזרקות.
היא נולדה ב־19 ביוני 1989 בחמלניצקי, שלוש שנים אחרי ובמרחק 394 קילומטר מהאסון בצ'רנוביל. פעם בכמה ימים או שבועות, השוטרים יוצאים לרחובות ומזהירים את התושבים לנעול את עצמם בבתים. שוב יש דליפה.
ההרעלה הרדיואקטיבית מכה בה. היא נולדת עם כמה מומים: מחסור בעצם השוק, מה שגרם לאורך שונה בין רגליה (רגל שמאל הייתה קצרה בכ-15 סנטימטר מרגל ימין), עם אצבעות ידיים מחוברות ללא אגודלים, ועם שש בהונות בכל כף רגל. כיוון שהעקבים שלה לא יכלו לשאת את משקל גופה, היא הלכה תמיד על בהונות רגליה. חלק מהבטן שלה הייתה חסרה, וכך גם שרירים ורצועות בידיה. יש לה רק כליה אחת. ההורים שלה נותנים בה מבט חטוף, לוקחים אותה על הידיים, ישר לבית היתומים. התקרה מהתחלה כזו לא יכולה להיות ממש גבוהה. כשאוקסנה אלכסנדרובנה הייתה ילדה, אף אחד לא אמר לה "השמיים הם הגבול". רף הסטנדרטים התחיל נמוך מאוד. ואז הרף התחיל לצנוח.
מכות, אונס ורעב
עד גיל שבע וחצי בונדרצ'וק עוברת בין שלושה בתי יתומים. היא עוברת התעללות פיזית ורגשית, ואונס על ידי גברים מספר פעמים ביום. העובדות במקום מעדיפות להסתכל לצד השני. חוץ מהמכות (כמו: עקירת שן ללא הרדמה) וההתעללות המינית, בונדרצ'וק סובלת מרעב ותת־תזונה חריפים. היא מתיידדת עם לייני, עוד ילדה בבית היתומים, והן הופכות לחברות הכי טובות. בלילות הן מתגנבות החוצה כדי להשיג אוכל. באחת הפעמים בונדרצ'וק נתקלת בכיסא, השומרים מתעוררים מהרעש ותופסים את לייני. בונדרצ'וק מצליחה להסתתר. לייני חוטפת מהשומרים מכות איומות, ומתה מהטראומה. בונדרצ'וק רואה הכל ממקום מחבואה.
בגיל שבע, 93 סנטימטר על 15 קילו, בונדרצ'וק מאומצת על ידי גיי מאסטרס, פרופסורית אמריקאית להפרעות בתקשורת באוניברסיטת באפלו, רווקה נטולת ילדים ביולוגיים. היא ישנה עם האמא החדשה שלה כל לילה במיטה. כשהיא נופלת ומקבלת מכה, היא מתחילה לצחוק. שנים לוקח לגיי מאסטרס להבין שהצחוק הוא רק כדי לא לבכות. כי דמעות שוות מכות באוקראינה.
ב-2020, כשאוקסנה מאסטרס מקבלת את הפסלון המוזהב עבור בחירתה ל"ספורטאית הנכה של השנה", היא מצמידה אתהפסלון לליבה, ומחפשת את גיי מאסטרס בקהל באולם בברלין. "אמא, תודה שהצלת אותי, שנתת לי הזדמנות שנייה בחיים", אומרת אוקסנה, "תודה שפתחת עבורי את הדלתות של עולם הספורט וחיכית שם עד שיכולתי לעבור דרך הדלתות הללו".
"לא הצלתי אותה", אומרת גיי מאסטרס לשדר הטלוויזיה, "היה הייתה מצילה את עצמה. הילדה הזאת יודעת לשרוד". אבל רגע, איך קפצנו פתאום לספורטאית השנה? כבר סיפרנו שחלק מקבלת הפנים שלה כשהגיעה לאמריקה ב־1997, הייתה כריתה של שתי הרגליים מעל הברך? הדרך להפי אנד רצופה בהסתבכויות רעות בעלילה.
מדליסטית, דוגמנית, אייקון
הכאב הולך וגובר. הרגליים כבר לא יכולות לשאת את משקל גופה. קודם כרתו את הרגל השמאלית בגיל תשע. בגיל 14 כרתו לה את הרגל הימנית. הרופאים חותכים את אחת מחמש האצבעות בשתי ידיה ושותלים אותן מחדש כאגודלים. ב־2008, שבע שנים אחרה שאמה המאמצת מקבל משרה באוניברסיטת לואיוויל, אוקסנה מאסטרס מסיימת את התיכון.
היא מתחילה להתאמן בחתירה קצת לפני שרגלה השנייה נקטעת. לקראת המשחקים הפראלימפיים ב־2012 היא חוברת לרוב ג'ונס, חייל מארינס שאיבד את שתי רגליו באפגניסטן. ביחד הם זוכים במדליית הארד. לקראת אולימפיאדת החורף ב־2014, מאסטרס מתאמנת בסקי קרוס קאנטרי, וזוכה בכסף בתחרות ל־12 קילומטר וארד בתחרות לחמישה קילומטר. אבל התחרויות בספורט החורף גובות ממאסטרס מחיר יקר: היא נפצעת בגב ונאלצת לפרוש מענף החתירה. כחלק מהשיקום היא מתחילה לרכוב על אופניים.
במשחקי החורף הפראלימפיים ב-2019 מאסטרס זוכה בחמש מדליות: שתיים מזהב, שתיים מכסף, ועוד אחת מארד. באולימפיאדת החורף בבייג'ינג 2022 היא זוכה בעוד שש מדליות, שלוש מכסף ושלוש מזהב. בין לבין היא זוכה בשתי מדליות מוזהבות ראשונות באולימפיאדת הקיץ, בטוקיו, שתיהן ברכיבה על אופניים.
היא זוכה במדליות גם באליפויות העולם ומגזין ESPN בוחר בה לאחת מהדוגמניות שיעטרו את עמודי הכרומו בגרסה שבה מצולמים ספורטאים וספורטאיות עם גוף מושלם בעירום מוחלט. המגזין שם את אוקסנה בזווית שבה אפשר לראות הכל, בעיקר את הרגליים הקטועות. "כשקטעו לי את הרגליים, היה לי קשה להרגיש יפה או להיות חיובית", היא אמרה בראיון לאחר הצילומים ב־2012, "רציתי להראות שגם מי שקטעו לו את הרגליים יכול להיות יפה וחזק ומוצלח בספורט".
"אפל" בוחרת בה בתור פרזנטורית, פוסטרים שלה מקדמת מוצרים כמו טויוטה, מרוחים על שלטי חוצות בערים גדולות בכל העולם. אתה פותח רווח קטן בדלת לילדת צ'רנוביל, עזובה ואומללה, ופתאום כל האופק האינסופי הזה מטביע את הייאוש והזיכרונות הקשים והופך אותם לצנטריפוגות של תקווה וייעוד.
"כדור של אומץ"
"כשהייתי ילדה, היו ימים שלמים שלא היה לי מה לאכול", סיפרה מאסטרס בעבר, "ואז אתה מלמד את עצמך להתעלם מהרעב. ועד היום לאכול זה אחד הדברים שהכי קשה לי לעשות. היו לי הרבה פסיכיאטרים, אבל אף אחד לא עזר לי כמו כשהתחלתי לחתור. כשאת על המים, את שוכחת הכל. את כל הצעקות השקטות שלי, הזיכרונות, האכזבות, הפחדים והכעסים על ההורים ומבית היתומים, הוצאתי על המשוטים, הכל הפך לאנרגיה וכוח. והיתרון במה שעברתי הוא שזה נתן לי סיבולת כמעט להכל. יש לי טולרנטיות בלתי נגמרת לכאב".
החברות בפורטפוליו הפרסומאי של מאסטרס (ביניהן ויזה ונייקי) בחרו בה פחות בגלל ההישגים הספורטיביים ויותר בגלל סיפור הרקע. היכולות הספורטיביות שלה מדהימות, אבל היכולת להישאר בחיים, להישאר שפויה אחרי כל מה שעברה, היא ההשראה האמיתית. הכסף מהספונסריות חילץ את מאסטרס מהימים שבהם הייתה ישנה ברכב במהלך תחרויות כי לא היה לה כסף למלון.
בגיל שש אוקסנה קיבלה תמונה של מי שאמורה להיות האמא שלה. לקח כמעט שנתיים של ביורוקרטיה אוקראינית שבהן מטפלים אמרו לה ש"אמא שלה לא באה כי היא ילדה רעה", שנתיים שבהן אוקסנה החזיקה את התמונה שלה במיטה. עד שלילה אחד יד ליטפה את שיערה והעירה אותה. גיי מאסטרס כרעה על ברכיה ליד המיטה עם מתרגם אוקראיני ורצתה להגיד משהו, אבל עוד לפני שהצליחה להוציא מילה, אוקסנה אמרה למתרגם: "תגיד לה שאני מכירה אותה. היא אמא שלי
"אתה צריך לתת לילדה כזו אהבה", העידה עליה גיי מאסטרס, "אבל בכדי לגדול ולהצליח אתה בעיקר אמור לתת בה אמון. והדרך שלי לבנות אמון בינינו הייתה לא להגיד לה שהיא לא יכולה. ילדות היו עושות גלגולים על המתח בגן המשחקים, וזה משהו שאי־אפשר לעשות בלי אגודלים, אבל אוקסנה, היא כדור של אומץ".
"גיי וספורט הצילו לי את החיים", אמרה אוקסנה לפני המשחקים הפראלימפיים בפריז, "אמי נתנה לי חיים חדשים והתעקשה שאעשה ספורט. דרך הספורט למדתי להעריך את הגוף שלי על הדברים שהוא מסוגל לעשות, במקום לחשוב על הדברים שחסרים בו".
פורסם לראשונה: 01:30, 21.08.24
