לצד הקריירה המצליחה ב-NBA, פאו גאסול היה הפנים של נבחרת ספרד בכדורסל מאז תחילת המילניום. איתה הוא היה אלוף העולם פעם אחת ואלוף אירופה שלוש פעמים. גם נבחרת ישראל טעמה לא אחת מנחת זרועו. לכבוד הפרישה של הסנטר בגיל 41, ביקשנו מגבוהי הנבחרת ומאמני הנבחרת שהתמודדו מולו בעבר לתאר את גאסול מזווית הראייה שלהם.
רצחני על המגרש, נחמד מחוצה לו / יניב גרין
מה עשה את פאו גאסול מיוחד? קודם כל הנתונים הפיזיים שלו. הוא ארוך בצורה בלתי רגילה, עם מוטת ידיים ענקית, ועם טאץ' טוב מתחת לסל. הוא גם ידע לצאת מחוץ לקשת השלוש ולקלוע מרחוק.
אבל מעבר להכל זה גם האופי שלו. היה לו אופי רצחני על המגרש. אמנם הוא לא היה הכי חזק פיזית, אבל הוא למד לשחק אגרסיבי מאוד במשך השנים. הוא ידע למצוא את נקודות התורפה אצל השומר שלו.
עם נבחרת העתודה באליפות אירופה בשנת 2000 ניצחנו את ספרד בחצי הגמר. עד אז היינו פוגשים את ספרד במשחקי אימון וגאסול לא היה שחקן משמעותי כל כך. הוא היה מאוד רזה וצנום. רק כשהגענו לאליפות במקדוניה, ראינו שהוא צבר מסת שריר והתחיל לפתח את המשחק שלו גם בזריקות לשלוש, פנים לסל וגב לסל, ונהיה נשק התקפי משמעותי מאוד. בשלב הזה כל הסקאוטים והאנשים מסביב התחילו לדבר עליו, הבינו שהוא הולך לדראפט ושהוא ייבחר גבוה. נפגשתי איתו שוב כמה פעמים בנבחרות הבוגרות, וראיתי איך הוא בנה את עצמו. נהיו לו כתפיים וידיים חזקות, והיה הרבה יותר קשה לשמור עליו. קשה להתמודד עם שחקן כזה.
מחוץ למגרש, לפני המשחקים ואחריהם, הוא תמיד התחבק ולחץ ידיים, שאל מה נשמע ומה קורה. תמיד התעניין והיה נחמד. הוא זכר את השחקנים שהוא פגש בדרך, מי התחיל איתו אי שם באירופה. מעבר לזה שהוא שחקן הוא גם אישיות, ויש לו גם צניעות. זה מה שעשה אותו פאו גאסול בסופו של דבר.
אחד הגדולים, תרתי משמע / עידו קוז'יקרו
פאו זה כאילו אלוהי הכדורסל החליט להתפרע ולומר: אעשה שחקן שאתן לו הכל. גובה, הבנת משחק, קליעה, כדרור – והכל ברמה גבוהה. ככה זה נראה, וככה הייתה התחושה לשחק מול שחקן של 2.13 מ' שיכול לעשות הכל על המגרש. הרבה פעמים זו תחושה של חוסר אונים, לשמור על שחקן כזה. לי, שהחזקתי מעצמי שומר טוב, לא היו הכלים להתמודד עם שחקן בממדים שלו. כמה שלא תקפוץ גבוה, הוא תמיד יקפוץ גבוה יותר ממך. הוא שלט בכל רזי המשחק. לא סתם קובי בראיינט אמר שבלעדיו הוא לא היה זוכה בשתי האליפויות האחרונות שלו.
יצא לי לשבת ולקשקש איתו פעם באליפות אירופה. הוא עושה רושם של בן אדם נחמד מאוד. הספרדים אף פעם לא היו מורמים מעם במלונות, הם היו משחקים שם פיפ"א בפלייסטיישן והתנהגו כמו אנשים בגילנו באותה תקופה. על המגרש הם היו קשוחים, אבל מחוץ למגרש הם היו חבר'ה על הכיפאק. לא סתם הם הגיעו להישגים שהם הגיעו אליהם, מעבר לאיכויות המקצועיות היה שם גם חומר אנושי טוב מאוד.
"לי, שהחזקתי מעצמי שומר טוב, לא היו הכלים להתמודד עם שחקן בממדים שלו. כמה שלא תקפוץ גבוה, הוא תמיד יקפוץ גבוה יותר ממך. הוא שלט בכל רזי המשחק"
היה לי הכבוד לשחק מול גאסול, שהוא אחד הגדולים בהיסטוריה, לא רק בכדורסל האירופי. הוא חבר ודאי בהיכל תהילה. הדור שלנו הוא הדור שבו שחקנים אירופיים הצליחו לפרוץ בגדול ב-NBA – הדור של נוביצקי, טוני פארקר וגאסול. הוא היה אחד הגדולים ביותר, תרתי משמע.
הקדים את זמנו / מולי קצורין
פאו גאסול הוא שחקן שמלבד הנתונים הפיזיים המרשימים שלו, והיכולת שלו לרוץ את המגרש בצורה מהירה מאוד למרות הגובה שלו, היו לו כישורי כדורסל שהקדימו קצת את זמנם. הוא שיחק כגבוה מתחת לסל, אבל הייתה לו גם קליעה מחצי מרחק ועם השנים הוא שיפר גם את הקליעה לשלוש. הייתה לו הבנת משחק יוצאת מן הכלל, והוא גם היה מוסר ברמה גבוהה.
לצידו בספרד היו עוד שחקנים ברמה גבוהה מאוד, ולא סתם הם נקראו דור הזהב. ידענו שלעצור אותו לגמרי אי אפשר, אפשר רק להאט אותו. הוא שיחק חזק, אבל הוא לא היה מהשחקנים עם המסה הכי גדולה. הרבה פעמים ניסינו איתו דברים מחוץ לקופסה, אבל לא היה קל, כי הוא היה שחקן נייד שזז הרבה. היה לו גם חוש להבין איפה הכדור נופל במאבק על הריבאונד. היה לא קל, בטח בהתחשב בכך בנבחרת ישראל אף פעם לא היו לנו שחקנים ששילבו גובה כזה עם יכולות כאלה.
גם האישיות והמנטליות שלו הן כמובן חלק מהחבילה. אני חושב שהוא ידע לבצע את ההתאמות מהכדורסל האירופי לכדורסל בארצות הברית. העובדה שהוא זז באופן שלא היית מצפה לו משחקן בגודל שלו עזרה לו כמובן, כי הכדורסל ב-NBA מתבסס על אתלטיות.
8 צפייה בגלריה
נוביצקי וגאסול ביורובאסקט 2011. הופיעו לאליפויות עם הנבחרות שלהם
(צילום: getty images)
אימנתי נגדו כמה פעמים ויצא לנו קצת לדבר פה ושם. הוא היה קודם כל שחקן תחרותי מאוד, שלא מוותר אף פעם. אני לא חושב שאפשר ללמד את הדברים האלה. הוא רצה תמיד לנצח ולהביא הישגיות, זה פשוט בער אצלו. ממש עד הפרישה הוא הגיע לשחק בנבחרת ספרד. הוא בטח לא היה צריך את זה, מבחינת כסף, כבוד או פרסום, אבל תמיד הגיע. הוא נהנה לשחק בשביל הנבחרת שלו, ולהיות עם החברים שלו, ובאמת הייתה לו קריירה מזהירה. אני חושב שהיחידים שמתקרבים אליו בעניין הזה הם דירק נוביצקי וטוני פארקר, אבל הוא גם הביא הישגים רבים לנבחרת שלו.
התייצב לנבחרת ושימש דוגמה / צביקה שרף
אין ספק שפאו גאסול הוא אחד השחקנים הגדולים באירופה מהדור האחרון, הדור שבו שחקנים התחילו לצאת ל-NBA. קודם לכן ה-NBA היה סגור יותר בפני השחקנים באירופה. הוא שחקן גדול, ומעבר ליכולות שלו, הוא היה אישיות מדהימה. הוא לא ויתר על האפשרות להופיע בנבחרת ספרד בכל קיץ. נוביצקי וגאסול היו המובילים בכך שבאו לשחק בנבחרת. הם הראו לכולם שאפשר להיות ב-NBA וגם לשחק בנבחרת, כי זה מביא כבוד וזה המקום שבו הם גדלו. זה המקום להראות בו דוגמה לצעירים שגדלים לשחק בנבחרות.
ברור שהתהילה הגדולה שלו הייתה בלוס אנג'לס לייקרס, אז ישבנו בלילות וצפינו בו. היו לנו כמה משחקים מול ספרד. זכור לי במיוחד שהיינו פעם במחנה אימונים משותף איתו בספרד; הוא היה ממש נחמד, לא עם האף למעלה ומשתף פעולה. הוא תמיד היה שואל על ישראל, על שחקנים מסוימים ששיחקו נגדו בעתודה וחלקם כבר לא היו בנבחרת. הוא וחואן קרלוס נבארו היו מין צמד, תמיד היו ביחד. הם גדלו ביחד מגיל צעיר בנוער של ברצלונה.
"זכור לי במיוחד שהיינו פעם במחנה אימונים משותף איתו בספרד; הוא היה ממש נחמד, לא עם האף למעלה. הוא תמיד היה שואל על ישראל, על שחקנים מסוימים ששיחקו נגדו בעתודה וחלקם כבר לא היו בנבחרת"
בשנים הראשונות לא הייתה לו קליעה מרחוק, אבל הוא שיפר את זה ב-NBA. עד אז שחקנים גבוהים לא כל כך זרקו מרחוק, זו הייתה תחילת השינוי. זה דרש שינוי מחשבה בעניין הזה. ארווידאס סאבוניס למשל היה גדול, אבל לא היה זורק מרחוק. גאסול היה אחד המובילים בכך שהיה סנטר שגם זורק מרחוק, וזה דרש לעשות התאמות בהגנה. זה היה קשה.
היה צריך לשים עליו הרבה תשומת לב. היה מסוכן לעשות עליו שמירה כפולה כי הוא שיחק עם הפנים לסל, ולכן לא עשינו את זה. אבל יש משהו שהבנתי עם השנים: לא משנה מה תעשה בהגנה, בסוף אתה חוטף. אף משחק לא נגמר ב-0:0.
