עבור אוהדי ספורט רבים, אין ענף נשגב יותר מפוטבול אמריקאי. תערובת של שחמט ובעיקר מלחמה: אסטרטגיה של תקיפות אוויריות, בליצים על הקרקע, גנרלים שצופים דרך משקפות בקרבות ממרפסות במרחק של עשרות מטרים משדה הקרב, ומשדרים את תכסיסי הלחימה שלהם דרך המילה האחרונה בציוד האלקטרוני היישר לאוזניהם של הלוחמים שלהם על המגרש.
לכל הכתבות של המדור "זאב בודד":
אבל במלחמה כמו במלחמה, יש נפגעים. יש את הנפגעים הנראים לעין, קורבנות האלימות והמהירות הפסיכית שבה משוחק פוטבול. אלו נחבשים, מגובסים, מנותחים וחוזרים למשחק. הם פורשים מהמשחק ואחרי שנתיים מגלים שהם לא יכולים להרים את הילדה שלהם על הידיים. להם שיחק המזל.
ויש את הקורבנות השקטים, נפגעי עשרות ואולי מאות המקרים שבהם ראש נפגש בראש או קסדה בקסדה במהלך משחק בודד ופשוט "דופקים" לשחקנים הללו את המוח. הם חולים בגיל צעיר מאוד באלצהיימר ודמנציה בגלל מוח שזקן ב-30 או 40 שנה מגילם האמיתי. מדובר בפצצות מתקתקות. שחקנים פגועי מוח שפורשים מהמשחק, יוצאים לחיים האזרחיים ונקלעים לדיכאונות קשים, להתנהגות אימפולסיבית, להתמכרויות, לחוסר יכולת להחזיק חיי משפחה ועבודה, לאיבוד זיכרון ולאלימות.
בדרך כלל מדובר באלימות המופנית כלפי השחקן עצמו. בעשור האחרון היו עשרות מקרים שבהם שחקני פוטבול לשעבר לא היו מסוגלים לשאת עוד את חייהם, כיוונו את הנשק לעבר עצמם וסיימו את הסיוט. באפריל השנה, בדרום קרוליינה, מרחק קצר מהמקום שבו נולד, שם פיליפ אדאמס, שחקן פוטבול לשעבר, קץ לחייו בגיל 32. אבל הפעם הטרגדיה הייתה גדולה הרבה יותר: לפני שהתאבד, אדאמס רצח שישה אנשים נוספים.
"ההתנהגות שלו הפכה למשונה"
אדאמס נולד ברוק היל, מקום שמכנה את עצמו "עיר הפוטבול של ארצות הברית". הוא שיחק במכללת דרום קרוליינה, היו ממנו ציפיות גדולות והוא הצליח למלא רק חלק קטן מהן במהלך שש השנים שבהן נדד מקבוצה לקבוצה. לאחר שלא מצא את עצמו בליגה הוא חזר לעיר הולדתו לפני שש שנים, התבודד, חיפש את הכיוון, את עצמו ואת עתידו, ואיבד את הצפון.
ביום הטרגי, אדאמס ניגש לביתם של הרופא המקומי האהוד דוקטור רוברט לסלי וירה בו ובאשתו ברברה. לאחר מכן הוא ירה בנכדיהם אדה (9) ונואה (5), ובשני טכנאי מיזוג אוויר ששהו בבית באותו זמן. אדאמס חזר לביתו והתאבד בירייה לחזהו.
היחסים בין הנרצחים לבין אדאמס אינם ברורים עד עתה. שמועות לא מאוששות גרסו שאדאמס איבד את זה לאחר שדוקטור לסלי סירב לתת לו מרשם לתרופות שרשם עבורו בעבר כמטפל. אבל עוד לפני שמוחו של אדאמס נשלח לנתיחה כדי לגלות האם הוא סובל מנזק מוחי, ועוד לפני שהונחה אבן אחת לטענת הקשר בין פגיעות מוח בפוטבול לבין מחלות ואלימות, אדם אחד כבר הצביע בבירור על האשם בטרגדיה.
"הוא היה ילד, נער וגבר טוב לב. המאמנים בתיכון תמיד אמרו שהכי כיף וקל לאמן את פיליפ. אין לי ספק שפוטבול דפק לו את הראש", אמר עליו אביו אלונזו אחרי הטרגדיה. "התחילה הידרדרות חדה בבריאותו הנפשית בזמן האחרון", אמרה אחותו לורן ל"USA טודיי" אחרי הרצח וההתאבדות. "ההתנהגות שלו הפכה למשונה והוא הפך להיות מאוד אגרסיבי". "היה לו רישום פלילי שולי, לא משהו שמצביע על מקרה כזה", אמר השריף המקומי לעיתונאים. "הוא היה ילד טוב דרום קרוליינה. יש לנו יותר שאלות מלכם".
המחלה שמפרקת מבפנים
מוחו של אדאמס נשלח לבדיקה. הממצאים שנחשפו השבוע גילו כי סבל בצורה חמורה מהרגיל מאנצפלופתיה טראומטית כרונית (CTE), מחלה עצבית שגורמת לניוון המוח ונגרמת גם כתוצאה ממכות תכופות לראש וזעזועי מוח (חיילים, מתאגרפים וכדורגלנים גם סובלים ממנה). ניתן לאבחן אותה רק בניתוח לאחר המוות.
"עשרים השנים שבהם שיחק פוטבול ללא ספק תרמו לעובדה שאיבחנו אותו עם שלב 2 של CTE", אמרה ד"ר אן מקי, ראש מרכז ה-CTE באוניברסיטת בוסטון, שבדקה את מוחו של אדאמס. "אני לא חושבת שזו הייתה התפרצות, אלא הידרדרות הדרגתית. הוא איבד את הזיכרון, הפך לאימפולסיבי, פיתח פראנויה. קשה מאוד לאבחן את זה, אבל זו לא התפרצות".
לדבריה, 24 שחקני הפוטבול שמתו בשנות העשרים והשלושים לחייהם היו בשלב 2 של המחלה (למחלה יש ארבעה שלבים, והשלב האחרון הוא למעשה דמנציה). בשלב הזה החולה סובל בין השאר מאגרסיביות, דיכאון, התפרצויות זעם, פראנויה, חרדות ואיבוד זיכרון. לדברי מקי, אדאמס סבל ממקרה קיצוני מאחר שאובחן עם CTE בשתי האונות הקדמיות שלו.
כל הממצאים הללו היו יכולים להוביל את אדאמס לרצח והתאבדות (המקרה שלו הושווה על-ידי מקי למקרה של ארון הרננדז, שחקן פוטבול שהורשע ברצח והתאבד בתאו בבית הכלא), אבל קשה מאוד למתוח קו ולקבוע קשר ישיר בין המחלה לבין ההתפרצות האלימה שלו ושל שחקנים אחרים.
עד אז הפצצות המתקתקות ימשיכו להסתובב בשכונות ובקהילות שלהן, בלי שאף אחד ייתן להן תשומת לב מיוחדת. להפך: השחקנים יזכו להערצה ולהערכה ויהוו מודלים לחיקוי ולהשראה. אף אחד לא יוכל לחשוב שהגברים השריריים הללו, הפוסטרים של המאצ'ואיזם האמריקאי, זקוקים לעזרה ולתמיכה מאחר שהם סובלים ממחלה של אנשים קשישים שמפרקת אותם מבפנים.
הטרגדיות נערמות והליגה מכחישה
הקישור הראשון בין מחלת ניוון המוח לבין פוטבול קרה בעקבות נתיחה לאחר המוות שנערכה במייק ובסטר. ובסטר היה כוכב גדול בשנים 1974 עד 1990, הידרדר לחיי רחוב והגיע לחיי דוחק וסבל שבמהלכם גם הדביק את שיניו בחזרה בעזרת דבק מגע. כשמת בגיל 50 התגלה בניתוח לאחר מותו שבמוחו יש תסמיני מחלה שאופיינים לאלצהיימר.
המנתח, בנט אומאלו, פרסם את ממצאיו ב-2005 וסומן על-ידי ליגת הפוטבול (NFL) כאויב הציבור מספר אחד. מדובר בליגה האהובה באמריקה, דת שמגלגלת מיליארדי דולרים. ממצאים כאלו על המשחק לא רק שסיכנו את צפי הרווחים והתדמית של הליגה, אלא גם היו עלולים לגרום להורים רבים לא לשלוח את ילדיהם לשחק את המשחק בגילאים צעירים. הליגה פתחה במלחמה מטונפת נגד אומאלו ופיקפקה בכישוריו כרופא, אבל שנה לאחר מכן אומאלו איבחן את המחלה בניתוח של שחקן הפוטבול טרי לונג, שהתאבד בגיל 45 בבליעת נוזל קירור של רדיאטור.
מכאן ואילך הממצאים היו ברורים, עוד ועוד מקרים שקישרו בין פוטבול (וספורטאים בענפי מגע אחרים), מוות טרגי והמחלה. התגלה כי תוחלת החיים של שחקני פוטבול נמוכה כמעט בשני עשורים מהממוצע באוכלוסייה הכללית. הליגה יצאה לקרבות בלימה, אבל המציאות טפחה לה בפנים.
כשלשחקן העבר דייב דיורסן נמאס לחיות עם הניוון במוחו, הוא ישב בחדרו, כתב מכתב פרידה, וירה לעצמו כדור בחזה. "עשיתי את זה כדי לא לפגוע במוח שלי", כתב במכתב. "המשאלה שלי היא שיחקרו את המוח שלי כדי לראות ממה סבלתי".
שנה לאחר מכן שחקן קנזס סיטי ג'ובאן בלצ'ר ירה בחברתו, נסע לאצטדיון הקבוצה, אמר תודה למאמנו ולמנכ"ל הקבוצה במגרש החניה, כרע על ברכיו וירה לעצמו בראש. באותה שנה התאבד ג'וניור סיאה, אולי האישיות הכי שמחה וחביבה שדרכה אי פעם על מגרשי הפוטבול.
הרשימה התארכה והתארכה, עוד מקרה ועוד אלימות. במחקר אחר התגלה ש-112 מתוך 113 שחקני פוטבול שנבדקו סובלים מהמחלה. במקרה של אדאמס דווקא נראה שהליגה כן ניסתה להושיט יד, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: אדאמס שכח פגישות, שכח את הדרך לרופאים, שכח מרשמים.
ממכונת ספורט לשבר כלי
אחרי שהבינה את עומק הנזק, ליגת הפוטבול מממנת בעצמה מחקרים רבים בנושא, משקיעה מיליונים באביזרי בטיחות לשחקנים ומשנה את בטיחות המשחק באמצעות יצירת חוקים חדשים, אכיפה שלהם ותקנות חמורות לגבי הקפאת שחקן שחשוד שספג זעזוע מוח במהלך משחק. למרות שאין שום הוכחה מדעית לכך שהמחלה עצמה גורמת למקרי האלימות והמוות אצל שחקני עבר, ברור כי ישנו קו ישיר בין ספורט שכולל מכות תדירות לראש לבין מחלה שגוררת אחריה תוצאות אלימות כל כך.
פיליפ אדאמס נולד בעיר משוגעת לפוטבול שתלתה בו ציפיות עצומות. הוא שיחק באוניברסיטה המקומית, עשה קריירה בינונית ב-NFL, נפצע, קיבל זעזוע מוח פעמיים, פרש ונותר ללא פרנסה עבור משפחתו. הוא התחיל לאבד פוקוס. ממכונת ספורט שרירית הוא הפך לשבר כלי. משחקן שמילא עד אחרונת ההוראות והקפיד על סדר יום ממושמע, הפך לאחד שלא מסוגל להקשיב להוראות או לנהל את הפעולה הפשוטה ביותר בסדר היום הזה.
בדרום קרוליינה ממוצע בעלי הנשק במדינה עומד על 43 אחוז, 11 אחוז יותר מממוצע הארצי. לאדאמס הייתה סיבה, מטרה ואמצעי לצאת למסע ההרג שלו. האסון הבא נמצא כבר מעבר לפינה.
