סערה גדולה קמה בכדורגל הישראלי, כשהפרמייר-ליג ואופ"א הגיבו בצורה רפה לטבח ה-7 באוקטובר. זה הגיע עד כדי קריאה לחרם. בימים האחרונים מתברר כי גם זרים שמשחקים ומאמנים בישראל, ועוד במכבי חיפה ומכבי ת"א, המועדונים הגדולים בארץ, מתקשים להביע הזדהות מינימלית או אמפתיה. אז מה לנו כי נלין על הכדורגל האירופי ה"אנטישמי"?
שחקניה הזרים של מכבי חיפה לא החזיקו שלט שקורא להשיב את החטופים. אפילו דניאל סונדגרן, שנחשב בליגה לישראלי ונמצא בהליך של קבלת אזרחות, לא מצא לנכון לאחוז בשלט עם המסר הלא פוליטי, שבסך הכל קורא להשיב אזרחים שמצויים בשבי אצל ארגון טרור. רובי קין, מאמן מכבי ת"א, מצא לנכון להתייחס למלחמה רק ביום שישי האחרון, ואחרי לחץ ציבורי, וגם עכשיו קשה לומר שזאת עמידה ברורה לצד ישראל. את הטבח הוא אפילו לא הזכיר. אך הבעיה הגדולה יותר היא המועדונים עצמם, ששמו את הערכים בצד והגנו על העובדים שלהם בכל הכוח עם תגובות מאוד מאכזבות.
מאמן מכבי חיפה מסאי דגו אמר ששחקניו מצויים תחת לחץ וצריך להבין אותם. דברים ברוח דומה הגיעו גם מבעלי מכבי ת"א מיץ' גולדהאר. כשמדובר בפרמייר-ליג או בליגה הספרדית, אין מורכבות. אנחנו מצפים מהליגות הגדולות בעולם להביע הזדהות חד-משמעית עם ישראל, בעוד שלזרים אצלנו עושים הנחות מרחיקות לכת.
פתאום הזרים לא חייבים שום דבר, הם מסכנים שנמצאים בסיטואציה קשה. הם לא יכולים להגיד מילה על הנרצחים או להחזיק שלט למען החטופים, זה גדול עליהם. יש עליהם לחצים כאלה ואחרים, אנשים עלולים להגיב להם באימוג'י כועס לסטורי באינסטגרם.
שחקנים יקרים, אוהדים שלכם, שקראו בשמכם ועודדו אתכם בכל הכוח, שליוו אתכם לכל מקום ללא תנאי, נרצחו ונחטפו. אין שום הצדקה לכך שלא תחזיקו למענם שלט. גם קשה להאמין שיש אוהדים בעולם שבודקים בכל רגע נתון מה אמרו שחקנים זרים בישראל, כך שתירוץ ה"לחצים" נשמע לא אמין במיוחד.
בשני המועדונים מספרים לנו שעצם העובדה שהזרים נמצאים כאן מצביעה על התמיכה שלהם בישראל. זה לא ממש נכון, הם יודעים שמכדורגלנים מצופה ליותר מזה. שמצופה מהם לתת דוגמה. כשקפטן מכבי חיפה צ'ארון שרי, שנמצא פה כבר כמה שנים ועל כן התנהגותו יותר מאכזבת מאחרים, לא מחזיק את השלט שקורא להחזיר את החטופים הביתה, וגם עומד עם ידיים מאחורי הגב כדי שחס וחלילה לא יחשבו שהוא נוגע בו, איזו דוגמה הוא נותן? כשרובי קין לא אומר כלום על הטבח שביצע חמאס, איזו דוגמה הוא נותן? שניהם למעשה אומרים שכדורגל הוא רק כדורגל, עסק ככל העסקים עם שורות הפסד ורווח. אין בו שום דבר שהוא מעבר לצורתו, הוא משחק וזה הכל.
מכבי חיפה ומכבי ת"א לא המציאו כלום. זאת הדואליות הקבועה של הכדורגל בכל העולם, כשמתאים לו הוא "יותר מרק משחק", כשלא מתאים לו אז הוא "כולה כדורגל". שתי הקבוצות הן יריבות מושבעות, אך היום הן מגלות שיש להן לא מעט מן המשותף.
בפעם הבאה שהכדורגל העולמי יסרב להביע הזדהות עם ישראל, נזכור היטב את מסיבות העיתונאים עם רובי קין ואת שחקני מכבי חיפה מסרבים לגעת בשלט שקורא להחזיר את החטופים הביתה. בואו נבין את פפ גווארדיולה וארלינג הולאנד כמו שאנחנו מבינים לליבם של דניאל סונדגרן וצ'ארון שרי. תזכרו שגם הם נמצאים בסיטואציה קשה ומורכבת מבחינתם.
