השם ולריה מקסיוטה (33) זכור כמי שהגיעה למשחקים האולימפיים בלונדון 2012, נפלה מהקורה ובמקבילים וספגה לא מעט ביקורות על כך. אבל בקריירה של המתעמלת האולימפית היו גם רגעים יפים, ולא מעט כאלה.
עוד בפרויקט מצאנו את האפיקומן:
מקסיוטה החלה את דרכה בענף ההתעמלות בגיל חמש באוקראינה, והגיעה לארץ ב-2007 לאחר שהשתתפה שנתיים קודם לכן במכביה. היא הייתה אחת מפורצות הדרך של ענף ההתעמלות מכשירים, שהביאה את ישראל להישגים חסרי תקדים בזירה הבינלאומית, חלקם עדיין לא נשברו.
לאחר שסיימה את דרכה כספורטאית תחרותית, מקסיוטה ניסתה לאמן, אבל אז החליטה שהיא לא מקבלת את ההערכה שמגיעה לה, שינתה כיוון וכיום היא בעלת סטודיו בוטיק לפילאטיס מכשירים.
ההצלחה הייתה מסחררת, והסטודיו התמלא באנשים עד שהגיעה הקורונה ועצרה את הכל. עכשיו היא מנסה להתניע הכל מחדש ואף עומדת לפתוח מרכז גדול יותר בחדרה.
"לצערי התנתקתי מהענף, יותר נכון זה היה מהאנשים", מספרת מקסיוטה בראיון ל-ynet. "מאוד נהניתי מההתעמלות וגם מלאמן. אני מתגעגעת לזה, אבל בינתיים אני מחזירה את העסק לחיים לאחר הקורונה שפגעה בנו, ואולי אחרי זה יהיה אפשר לדבר על איזה עתיד בהתעמלות, אבל אני כרגע עם העסקים שלי".
איך הגעת לעניין הפילאטיס?
"אחרי 20 שנה של אימונים קשים ותחרויות ברמה עולמית, הגוף סבל ממגוון פציעות, כולל שברים, כאבים כרוניים ופריצות דיסק בגב התחתון והעליון. הייתי חייבת לסיים עם הספורט המקצועני בגלל פציעות בלתי הפיכות בגב. כשגילתי את הפילאטיס הצלחתי לחזור לפעילות יום-יומית ולישון בלי כאבים לילות שלמים".
את מתגעגעת לרגעים שהיית מתאמנת או לקראת תחרות חשובה?
"ברור, זה היה ממש כיף. עכשיו שאני מתעסקת באקרו-יוגה וזה מחזיר אותי לשם, לדברים המשוגעים שעשיתי פעם. אבל סבתא לא יכולה לקפוץ כמו ילדה בת 12, זה מה יש".
מה הרגע שהכי זכור לך מהקריירה?
"אליפות אירופה לפני האולימפיאדה בלונדון. כבר חשבתי לעזוב את הענף ולפרוש, והמאמנת שלי מאוקראינה שכנעה אותי להמשיך לעבוד קשה. אז הגעתי לאליפות ועשיתי היסטוריה (מקום רביעי בסוס הקפיצות ושמיני בקורה). זה היה אחד הרגעים החשובים שלי, לא רק בספורט אלא גם בחיים. הכול התהפך לי. תוך חודשיים יצאתי הכי גדולה שאפשר, בניגוד לאולימפיאדה, אליה הגעתי בביטחון, אבל הייתי קרה, הגוף רעד ונפלתי. התקשורת ביקרה אותי קשה ונאלצתי לברוח לאוקראינה לחודשיים".
במבט לאחור, את חושבת שהיית יכולה לעשות דברים אחרת בקריירה?
"הרבה זמן חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאם הייתי עושה משהו אחר, לא הייתי מגיעה לשום מקום. עשיתי את הכי טוב שאני יכולה, וזה מה שהייתי צריכה לקבל בחיים. לקח לי זמן לקלוט את זה".
עוד אומרת מקסיוטה באותו נושא: "עכשיו בעסק, כשאני עומדת מול אנשים שכואב להם עד דמעות מכאבים, אני אומרת להם שיסמכו עליי כי עברתי את זה ויצאתי מזה, וזה ממש עוזר לי כי הרגשתי את זה על בשרי עם כל הדמעות והלילות שלא ישנתי לאחר האולימפיאדה מכאבים, הלחצים שהיו לי והפציעות שהתמודדתי. זה גם עושה לי סוג של תיקון".
את חושבת שידעו לכבד ולהעריך את כל מה שתרמת להתעמלות בישראל?
"לא פרשתי מרצוני. אני לא רוצה ללכלך על אף אחד, אבל מאז האולימפיאדה ראית פעם מישהו שהזכיר אותי? שכחו אותי. הייתי מצפה שלפחות היו מזמינים אותי לאליפות ישראל, וזה פשוט כואב לי. הייתי שופטת מאוד טובה, מאמנת טובה ואני חושבת שגם הייתי ספורטאית ממש לא רעה. כן היו נפילות פה ושם, אבל ישראל קיבלה ספורטאית די מוכנה בעלת שם עולמי, ואחרי זה לא שמעו עליי. נשארתי עם טעם רע, ולמרות זאת עדיין אחרי זה הייתי גם ארבע שנים מאמנת, נתתי את כל הנשמה שלי לענף, ורק שראיתי שלא מעריכים אותי המשכתי הלאה".
את עוקבת אחרי הענף כיום, מה את חושבת?
"בשביל להגיע לגמר אולימפי צריך להשקיע, לא אימון אחד ביום, לפחות שלוש פעמים ביום. תראה מה קורה בהתעמלות אמנותית איך הן מתאמנות כל היום".
