"אני מקבילה את המצב בישראל למה שקרה עם הגוף שלי בעשור האחרון, הכל מורכב מאוד" אומרת גולשת הרוח לשעבר לי קורזיץ, אחת הספורטאיות הגדולות שהיו לנו. "יש לי מחלת דם שנים רבות, ואז הגיעה הקורונה שכמעט לא שרדתי אותה. נתנו לי טיפול ופגעו לי בכליה. אתה יכול לטפל במשהו אחד, אבל גם לפגוע מהר מאוד במשהו אחר. חוויתי קריסה מוחלטת, ואני בטוחה שהמדינה שלנו לא תגיע למקום הזה. אנחנו עם אחד, גוף אחד, צריך שכולם יהיו ביחד. זה בדיוק מה שצריך לקרות גם בספורט, זה הדבר הכי טהור ומאחד בישראל. לא הגיוני שלספורט לא תהיה נציגות בפרס ישראל".
זהו סיפורה של הרוח הישראלית. קורזיץ, ארבע פעמים אלופת העולם, שאילולא המחלה שתקפה אותה הייתה זוכה בוודאות במדליות אולימפיות, נלחמת כמו לביאה על הדבר הבסיסי ביותר, החיים. מסתכלת למחלה בלבן של העיניים יום־יום, ולא מוותרת על האופטימיות. אותה ווינריות שליוותה את הקריירה שלה בים, מנחה אותה במהלך ההתמודדות עם המציאות הלא פשוטה ביבשה.
"לא מגיע לי הפרס"
במשך לא מעט זמן קורזיץ העדיפה להתנתק מהסביבה, אבל סערת פרס ישראל בספורט גרמה לה לשבור שתיקה - בעיקר כדי להעביר מסר של אחדות ולצאת בקריאה למקבלי ההחלטות. "ראשית, הייתי בהלם שהגעתי לשני המועמדים הסופיים. אני הכי לא מרגישה שמגיע לי. יש לי עוד כל כך הרבה מה לתת לחברה ולמדינה, אני רק מחכה לרגע בו ארגיש טוב יותר, אז זה לא הזמן", היא מצהירה. "אבל חייב להיות נציג לספורט בפרס ישראל. מבחינתי שענת ליליאור, ששברה תקרת זכוכית והייתה גולשת הגלים הראשונה באולימפיאדה, תקבל את הכבוד. חייבים שהספורט יהיה חלק מיום העצמאות ה־75 למדינה. זה הזוי שלא לא תהיה נציגות רק בגלל שחברי ועדה לא הצליחו להחליט. אני חושבת שאין יותר ראוי מאריק זאבי".
קורזיץ, שחגגה בשבוע שעבר יום הולדת 39, נכנסה ביום שלישי האחרון לניתוח החמישי שלה בשנתיים האחרונות, אחרי ששהתה מספר חודשים בכפר שיקומי בצפון. באותו זמן היא איבדה 30 ק"ג ממשקלה, ובהמשך חלה הידרדרות נוספת במצבה, עליה היא מספרת לראשונה: "האמת היא שכבר לא חשבתי שאשרוד, שאצליח לחיות, אבל החליפו לי את הטיפול וזה שינה הכל. קיבלתי את הכוח להילחם על החיים שלי".
הכל התחיל בגיל 15 כשאובחנה עם הפרעה במח העצם בעקבות קריש דם שנוצר בגופה. לפני שמונה שנים נאלצו לכרות לה את שלפוחית השתן, והטיפול הכימותרפי שקיבלה גרם לה נזק כבד לכליות. היא מצאה את עצמה מתמודדת עם כאבים עזים, עצבים חשופים מכיבים, כשרק הקנאביס הרפואי סייע לה לישון בלילה ולנרמל איכשהו את חייה.
במשך ארבע שנים הוגדרה הגולשת כסיעודית. העיסוק האחרון שלה היה לפני שלוש שנים, כשאימנה את נבחרת הנשים והובילה את נוי דריהן לזכייה בארד באליפות העולם באוסטרליה. מאז מצבה הלך והחמיר והיא נאלצה גם להפסיק להעביר את ההרצאות שקיימה, כשבין לבין עוד הצליחה לעבוד בחממה המשפחתית. כיום היא חיה מקצבת ביטוח לאומי ובעלת מאה אחוזי נכות. ההכנסות הנוספות שלה מגיעות בין היתר מתמיכה של הוועד האולימפי ואיגוד השייט.
"ייצגתי את המדינה בטוב וברע. אני ישראלית, אנחנו אחד. אבא שלי נולד ברחוב בר־כוכבא בת"א ואכלתי חריימה בנתניה. אני אוכלת קרפעלך וחריף"
כאמור, כדי לשמור על אנרגיות שיסייעו לה בהחלמה, אחת ההחלטות שלקחה קורזיץ הייתה להתבודד כדי להתרכז בשיקום. זו גם הסיבה שהיא לא הייתה זמינה לראיונות, עד שהגיעה אותה פארסת פרס ישראל. כזכור, הוועדה שהקים משרד החינוך ובה היו חברים אבי נימני כיו"ר, קרן לייבוביץ', ד"ר אבי מויאל ורותם ישראל, לא הצליחה להגיע להחלטה פה אחד על אחד משני המועמדים האחרונים, קורזיץ וזאבי, שזכו למרבית הקולות.
"ספורטאי לא נשבר לעולם"
קורזיץ התלבטה ארוכות אם לדבר. נעשו אליה פניות רבות, אך בסופו של דבר היא החליטה להביע את דעתה ולספר מה עובר עליה בחודשים האחרונים. לפני כן הייתה לה בקשה: "אני רוצה שהכל יהיה עדין. כל תגובה עולה לי בבריאות, נוגעת לי בנשמה, פשוט חשוב לי לספר מה שיש לי עמוק בפנים".
מאיפה הכוחות?
"אני גאה בעצמי על החיים שלי עכשיו יותר מאשר על ארבע אליפויות העולם שזכיתי בהן. גאה בעצמי על זה שאני בכלל פה, נושמת. היו רגעים שכבר נשברתי. ספורטאי לא נשבר לעולם, אבל המחלה גרמה לי להגיע למצב של 'די, תעשו בי כבר כרצונכם. אין לי כוח'. מה שחוויתי מגיל צעיר עשה הפך אותי לחזקה מנטלית והחזיק אותי הרבה זמן בספורט - גם כשנאלצתי להשתמש בחיתולים. ברגע שהגוף והמוח משדרים על אותו הגל, זה הכי חשוב. תמיד ידעתי שאני המאמנת של עצמי, ומצד שני לא התביישתי להיעזר באנשים מסביבי".
אז הספורט סייע לך במאבק.
"החיים מורכבים ממיליון דברים. יש קטע שאתה נשבר לגמרי. אתה אוסף את עצמך כדי להמשיך, בזה אני גאה. זה סופר מורכב. בחודשיים האחרונים אני מרגישה טוב אחרי חצי שנה קשה מאוד. הייתה גם את תקופת הקורונה שכמעט הרגה אותי. יש לי מחלה במח העצם, שזה בעצם מערכת החיסון. לא אכנס לכל הפרטים, אבל זה קשוח".
חלית בקורונה?
"חליתי ואחריה מח העצם שלי השתגע. תקופה בה הכל קרס. איבדתי כליה, מלא חלקים בגוף. לא יכולתי לעבור שום ניתוח כי הגוף לא יכול היה לעמוד בזה. חיכו שאתייצב עם מנות דם, הגוף שלי התמוטט בטפטופים".
"לא ויתרתי"
אחרי תקופת השיקום, נחשף סיפורה של קורזיץ לרבים שלא היו מודעים למצבה. עולם הספורט, ולא רק, החליטו להירתם לעזרתה באמצעות גיוס המונים, אותו יזמה חברתה הקרובה, הגולשת לשעבר ורד בוסקילה. "מעל המיטה שלי בחדר השינה יש תמונה עם גל של חורף ועוצמה של ים. למטה כתוב: 'החיים לא נמדדים במספר הנשימות שאנחנו נושמים אלא במספר הרגעים עוצרי הנשימה'. אני ברגע עוצר נשימה", כתבה אז קורזיץ.
בוסקילה תיארה בפוסט מטלטל: "יום אחד את לא מסוגלת לאכול, לא שולטת בצרכים עד שכבר אין ברירה ומוציאים לך את שלפוחית השתן ואת מסתובבת עם שקית, נכנסת ויוצאת מבתי חולים, עוברת ניתוח מסכן חיים אחד אחרי השני, נאנקת מכאבים. כאב לכם פעם משהו בגוף עד שהתעלפתם מהכאב? אז ללי זה קרה. יותר מפעם אחת. זה אפילו קרה לה בלילה שלפני השיוט החשוב בחייה במשחקים האולימפיים בלונדון 2012...
"כן, אותם משחקים בהם היא יצאה לשיוט המדליות עם מדליית כסף ביד ולבסוף סיימה שביעית. יש שזוכרים אותה מפסידה את המדליה האולימפית, אני זוכרת אותה מעולפת מכאבים בלילה ויוצאת לים בבוקר. מתגעגעת לימים בהם היא הייתה יכולה להיות חברה שלי. בשנים האחרונות אני בעיקר חברה שלה. כי כמעט ואין אותה. היא הולכת ומצטמצמת. אט־אט קטנה בגוף ובנשמה. הכאב מכרסם אותה. אני מתגעגעת לחברה שלי".
"הים היה הדבר הכי קרוב אליי, אבל אני כבר לא יכולה להיכנס אליו. זו המציאות החדשה שלי. הכי חשוב שנהיה בריאים, ושהדור הבא יראה שהספורט הוא מקום מאחד"
הדברים העוצמתיים האלה נגעו לליבם של רבים, ומהר מאוד נאספו מאות אלפי שקלים לטובת השיקום של קורזיץ, שהתרגשה והגיבה: "זה היה אירוע מורכב מאוד. תמיד הייתי אחת שתורמת לאנשים, וכדי לשרוד הייתי שיעזרו לי. ההתגייסות גרמה לי לעבור את הניתוח בשבוע שעבר, הוא עלה לי 184 אלף שקל. אם לא התמיכה הזו אין לי מושג איפה הייתי היום. יש לי החלמה קשה מאוד".
איך את כיום?
"העליתי תוך חודשיים עשרה קילו אחרי שנתיים בהן לא הצלחתי להעלות גרם. מאמינה שאחרי הניתוח החמישי שלי אהיה במצב הרבה יותר טוב".
למשחקים האולימפיים בלונדון הגיעה קורזיץ כאחת המועמדות לזכייה בזהב, אלא שכאמור אחרי שכבר הובילה בשיוטים, המחלה הרימה את ראשה. היא אפילו התעלפה בבוקר שיוט המדליות. העובדה שבכלל הופיעה לגמר ועוד סיימה שביעית רק מוכיחה כמה כוחות ותעצומות נפש יש לבחורה הזו. "עשיתי הכל כדי להרים את עצמי, ועובדה שאחרי חצי שנה זכיתי באליפות העולם הרביעית שלי, בברזיל ב־2013", היא משחזרת בגאווה.
"אריק זאבי מודל לחיקוי"
נחזור לעניין פרס ישראל. איך הרגשת כשמשרד החינוך הודיע שלא הושגה הסכמה לגבי הבחירה?
"בהלם מוחלט. עזוב הכל, אחד הדברים הכי חשובים שלי כספורטאית זה דור ההמשך, שילדים ובני נוער יראו שיש ייצוגיות לדבר היפה הזה שנקרא ספורט. תראה איך המונדיאל, למשל, חיבר עולם שלם. איך אפשר לא לתת נציגות בפרס ישראל לדבר הכי טהור? למדתי בספורט, בגלישה, איך להילחם והבאתי את זה אחר כך לקרב האמיתי - על החיים שלי. מעין דוידוביץ' היא אחד האנשים הכי מדהימים שיש, אתה לא מבין כמה אני אוהבת אותה, והיא הייתה היריבה הכי גדולה שלי. הייתי צריכה לנצח את עצמי. זה מה שלומדים בספורט, לנצח, לעבוד הכי קשה. לא להאשים אחרים. זה מה שמחבר אותך לרגע הכי נכון, לרגע בו לינוי אשרם הביאה את המדליה האולימפית".
זה גם מלמד משהו על מעמד הספורט בישראל.
"זה לא המעמד של הספורט, אלא של החברה כולה, הפילוג בעם. זה כואב, אל תכניסו את זה לצבא ואל תכניסו את זה לספורט. אני אומרת שוב, תנו לאריק זאבי".
למה?
"קודם כל, הרבה יותר אנשים יכולים להזדהות עם הג'ודו. בענף שלי, אף אחד לא רואה מול מה אני נלחמתי. כשאריק עלה עם הרתמה הזו על הראש, אתה רואה אותו נלחם וישר מזדהה איתו. הוא אחראי על אחד מהרגעים הכי מרגשים שחוויתי כישראלית - הזכייה שלו במדליית הארד באתונה לעיניי יציע שלם שמניף את דגלי ישראל ושר את התקווה. זה עשה הרבה כבוד לעם היהודי בעולם כולו. אריק הוא פורץ דרך וממשיך דרך. אחרי הפרישה הוא רצה להיכנס ולעזור לספורט האולימפי, אבל כשראה שאין לו מקום שם לא ניסה בכוח. אז הוא פתח מועדונים והקים פרויקט אולימפי משלו. אריק מהווה דוגמה לדור ההמשך, אני עדיין לא שם. הוא שם מהאולימפיאדה ועד היום. הבן אדם הזה הוא מודל לחיקוי עבור כל כך הרבה ילדים שצריכים את אריק זאבי מול העיניים. לא משנה אם הוא חילוני או חרדי, אשכנזי או ספרדי - הוא מייצג את כולם".
מאמן נבחרת הגברים בג'ודו, אורן סמדג'ה, פחות התחבר למועמדים של הוועדה, על פי הפוסט שכתב.
"לא נפגשתי עם הפוסט הזה, אבל למה צריך גם בספורט את הפילוג הזה? אתה יודע שאני עמדתי באולימפיאדה עם הכיתוב 'ישראל' על החולצה, שבדנמרק באליפות העולם פלסטינים עם רוגטקות וסכינים רצו לתקוף ישראלים שהגיעו לחוף, שבאליפות העולם בספרד ב־2003, הראשונה שזכיתי בה, באו אליי תומכי פלסטין ואמרו ש'צריך להשמיד אתכם'. ייצגתי את מדינת ישראל בטוב וברע. אני ישראלית, אנחנו אחד. אבא שלי נולד ברחוב בר־כוכבא בת"א ואכלתי חריימה בנתניה. אני אוכלת קרפעלך וחריף. הייתי במחנה של חולי סרטן בהולנד עם בחורה חרדית, שלימדה אותי על הדת. מאז אני אומרת 'מודה אני לפניך'. לא מעניינת אותי כל הפוליטיקה הזו, היא מעצבנת אותי".
"הלכתי לכותל"
התרחקת מהספורט בשנים האחרונות. איך הוא נראה לך מרחוק?
"הספורט הישראלי הוא אחד הדברים היפים שיש בישראל. על שחר צוברי אמרו תימני שאוכל לחוח, ואמא שלו פולנייה. אנחנו ערבוב של הכל. בסירה שלנו היה מיקס של שירים במזרחית ואופרה. על מה אנשים מדברים? הכל שטויות".
"כואב לי כאדם שהיה צריך להבין על בשרו, דרך הגוף, שצריך להגיע למקום הכי נמוך בשביל לשנות דברים. לא בא לי שעם ישראל יצטרך לשלם את המחיר הזה"
קורזיץ רואה את השסע שנוצר בחברה הישראלית בחודשים האחרונים ומתמלאת בעצב. "כואב לי כי אני יודעת שכולנו אחים. כואב לי כאדם שהיה צריך להבין על בשרו, דרך הגוף שלו, שצריך להגיע למקום הכי נמוך בשביל לשנות דברים. לא בא לי שעם ישראל והמדינה הזו יצטרכו לשלם את המחיר הזה", היא מדגישה. "אני כמו כל אדם אחר וכולנו סיפור שלם. בליל הסדר לכולנו יש את המסורת להיות ביחד. כולנו וגם אני מודים לספר בן 3,000 שנה שאני לוקחת ממנו בדרך שלי הרבה דברים. אני אחת שהלכה לכותל לפני כל אליפות עולם, לרבנים ולקברי צדיקים. אני יותר דתייה מהרבה דתיים ויותר חילונית מהרבה חילונים. לכל אחד יש את הבחירות שלו ואת הדרך שלו. את המשפחה שלי השמידו בשואה כי היו להם פאות. יש לנו עם עם גורל משותף. אתה מפסיד כל החיים בשביל לנצח בספורט ובחיים בכלל".
את עוקבת אחרי נבחרת הנשים?
"לא ממש, אבל אני שומעת על המאמן שחר צוברי שהוא תותח־על. אני בטוחה שהוא יצליח בדרך שלו, וכל־כך רוצה שהבנות יצליחו. אני מאוד מעורבת רגשית בכל מה שקורה איתן".
הוועד האולימפי ואיגוד השייט מסייעים לך רבות.
"הם הכי תומכים בי בעולם. יעל ארד היא תותחית־על. היא בקשר רציף איתי, מנסה לעזור לי בכל דבר. איזה כיף שאלופה כזו היא יו"ר הוועד האולימפי. אין אנשים כאלה, היא ממש תומכת בי".
ברגע שתשתקמי תחזרי לאמן?
"לא. יש לי מלא לתת לספורט, אבל רגשית אני לא עומדת בזה. היה לי מאוד קשה מנטלית לאמן. בגלל זה אני מתנתקת מאנשים כי קשה לי להגיד 'לא'. אני רוצה לעזור לכולם. אתחזק ואעשה את זה בדרך שלי".
עוד יורדת לים?
"הים היה הדבר הכי קרוב אליי, אבל אני כבר לא יכולה לצערי. אין ברירה, זו המציאות החדשה שלי. הכי חשוב שנהיה בריאים, ושהדור הבא יראה שהספורט הוא מקום מאחד. שמגיע לו לקבל פרס ישראל כמו כל תחום אחר".
