ההתרסקות
כסף יש, מדליות אין
ג'ודו זה ענף שמחלק מדליות לפי משקל ובסיטונות. מדי חודש נערכת תחרות בינלאומית, לעיתים אפילו שתיים, ובכל אחת מהן מחולקות 56 מדליות. משום מה, משתתפים רבים עולים אוטומטית לסיבוב השני, כך שניצחון והפסד מספיקים כדי להעפיל לבית ניחומים עם אופציה לאחת משתי מדליות הארד. והנה, חרף ההשקעות העצומות בענף, ההאדרה העצמית של יו"ר האיגוד משה פונטי וההצהרות המפוצצות של המאמן אורן סמדג'ה ("אנחנו מעצמה") – סיימו הג'ודאים שלנו את התחרות האישית באליפות העולם באוזבקיסטן הרוסים, וזה עוד בלי הרוסים.
הנפילה הגדולה החלה כבר באולימפיאדת טוקיו. הג'ודו הוא ענף אישי, אבל יחצני האיגוד השתמשו במדליית ארד בתחרות המעורבת, נשים וגברים, כסיפור כיסוי. "אם שישה ספורטאים חוזרים עם מדליה זאת הצלחה גדולה, נלחמנו מול אריות היבשת", הכריז אורן סימבה אחרי האולימפיאדה, למרות שה"מעצמה" זכתה רק במדליית ארד אחת, בתחרות ניסיונית, והלביאות תרמו לא פחות.
"נבחנים במבחן התוצאה. יש לנו מדינה חזקה ואיגוד חזק. אנחנו שמחים ששימחנו את המדינה, וחזרנו כגיבורים", התפעם סמדג'ה בשובו אשתקד מיפן. אם הנבחרת המעורבת לא תאפשר לו למכור את הבלוף הקבוצתי ההוא גם הפעם, מעניין מה יאמר המאמן בשובו מאוזבקיסטן. אולי: "יש לנו מדינה חלשה ואיגוד חלש. אנחנו עצובים שהעצבנו את המדינה, וחזרנו כלוזרים".
את הפוליטיקאים חסרי המושג השאגות הנ"ל קונות. "ענף הג'ודו בראשות פונטי הוא מעצמה ישראלית", הכריזה לא פעם שרת הצהלולים והמצלצלים מירי רגב, והבטיחה להגדיל את התקציב. "לרוב מגיעים לפה פוליטיקאים זרים מהעולם ואני אומר להם שישראל היא מעצמה עולמית בהייטק, בכלכלה ובחקלאות. כעת אני מוסיף ואומר שאנחנו גם מעצמת ג’ודו", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לג'ודוקות ולעסקנים שביקרו בלשכתו ב־2019. כעת אפשר להוסיף שאנחנו גם מעצמת הבבל"ת.
הפודיום נותר מחוץ לתחום גם עבור נבחרת הנשים של המאמן שני הרשקו. "אתה רואה במבט בעיניים של רז שהיא מאוד בפוקוס", אמרה אתמול השדרית הנוקבת מירי נבו לפרשן אריק זאבי, ברבע הגמר מול היפנית ווקאבה טומיטה, ואיך שסיימה את המשפט היפנית לא ראתה בעיניים וסגרה עניין באיפון. הישראלית שדורגה ראשונה המשיכה לבית הניחומים, ובקרב על הארד – כך דיווחו אתרי הבית – "הפסידה בעקבות עונש שקיבלה על סידור השיער פעמיים". כלומר, או שהאיגוד התקמצן על סיכות וגומיות, או שהתקשורת קוקו.
בשנת 2016, בה זכה אורי ששון במדליית ארד אולימפית, עמד השכר ברוטו של סמדג'ה על 23,350 שקל בחודש. ב־2021 הוא קפץ ל־44,114. שכרו של הרשקו נסק בשיעור דומה. לשם ההשוואה, המאמן הראשי בנבחרת התעמלות המכשירים (של ארטיום דולגופיאט) הסתפק בשנה שעברה ב־31,798 שקל בחודש, המאמנת הראשית של ההתעמלות האמנותית – 26,166, והמאמנת הראשית של ההתעמלות האמנותית הקבוצתית – 21,933. כלומר השחצנות, ובעיקר היחצנות, משתלמת.
יו"ר איגוד הוא תפקיד התנדבותי שזכאי להחזר הוצאות אבל הרווח של פונטי, שמנווט את פעילות המועדונים ויכול לקדם ג'ודאים כראות עיניו, מובן מאליו. אולי זו הסיבה לכך שהצהרת היו"ר ב־2017: "אחרי טוקיו, לא משנה מה יהיה, אפרוש", עודכנה בתחילת השנה: "אם אחרי פריז (2024) יבוא מישהו מתאים, בכיף אפנה את המקום, למרות שאני יכול להישאר, מעניין אותי להמשיך להילחם. יש לי עוד הרבה לתת". וכנראה גם עוד הרבה לקחת.
הפרופורציות
בכר, קלינגר ולהקת אטרף
"בשבת מפסידים לריינה ומנצחים פה את יובנטוס, זה משהו מיוחד, מאוד שמחים אבל צריך לקחת הכל בפרופורציות". כך אמר ברק בכר אחרי ה־0:2 המדהים על יובנטוס, וזה היה הישג משמעותי לא פחות. ניצחון במאני־טיים על מועדון עם תקציב ענק שנלחם על המוניטין שלו, הוא ללא ספק היסטורי, וחבל שהתקשורת הופכת אותו להיסטרי. לכן יפה שדווקא אחרי ההישג הגדול בחייו, בכר הבין נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, למרות שממש קשה היה שלא להיסחף אחרי התקשורת, בתפקידה כלהקת אטרף.
האם זה הניצחון הגדול בהיסטוריה של קבוצת כדורגל ישראלית באירופה? "אתם תחליטו", אמר המאמן למראיין, ושוב דיבר לעניין. הוא בטח גדול יותר מה־0:3 של יצחק שום ומכבי חיפה על אלכס פרגוסון ומנצ'סטר יונייטד, שההפסד הזה כבר לא קבע עבורם דבר.
ניר קלינגר, לעומת זאת, ניצח ב־2004 עם מכבי ת"א את איאקס של ווסלי סניידר ורפאל ואן דר וארט 1:2, מצמד של ברוך דגו, וחילץ באותו קמפיין 1:1 ביתי מיובנטוס של פאביו קאפלו, אלסנדרו דל פיירו, פאבל נדבד והמחליף הצעיר זלאטן איברהימוביץ'. בסגל של קלינגר נכללו קובי מוסא, אבי סטרול, סאלם אבו־סיאם, תמיר כהן, לירן כהן, משה מישאלוב וארז מסיקה – וזה ממש לא בגלל הרוטציה.
אלה הפרופורציות, האמירה ש"בכר עשה שחמט לאלגרי" היא דימוי ראוי, אבל לצווח בשידור: "מכבי חיפה כבשה את אירופה!" זו הגזמה פראית ואין צורך להעיר את השכונה. ההישג, המפעל והקהל מדברים בעד עצמם, וגם במשחקי שחמט אפשר לוותר על הצרחות.
הקוסמופוליטי
עולמו הצר של יגאל גולדשטיין
על רקע קשיי הקליטה של טל פרידמן, קיבל אולפן הצ'מפיונס אמן נונסנס בלתי צפוי: הכתב המשוטט יגאל גולדשטיין, שתפקידו לאתר אוהדים בסביבת האצטדיון, ותפקידם להסתלבט עליו. בין השאר הוא הספיק לראיין, בשיא הרצינות, נער שחור שהזדהה כבנו של עלי מוחמד וג'ינג'י שגילם את אחיו של דניאל סונדגרן. אבל הכי הוא אוהב לזהות אוהדים של היריבות.
"פגשתי אנשים מפלורידה, ממיאמי, מארה"ב, ממקומות רחוקים נוספים", דיווח גולדשטיין לפני המשחק מול בנפיקה, שנערך בליסבון, בפורטוגל ובאירופה. שלשום, כמו מכבי חיפה, הוא הגיע לשיאו באצטדיון הביתי. "על פי ההערכות, בין 1,500 ל־2,000 אוהדים של יובנטוס הגיעו לסמי עופר, 800 אוהדים הגיעו מישראל, אבל אנחנו בחרנו דווקא את האוהדים שעשו את הדרך הארוכה", הוא סיפר על ספירת המלאי, ופנה לאוהד עם צעיף וחולצה של יובנטוס: "ווי קן ספיק אין אינגליש אור אין איטלי?" (ובתרגום לעברית: "אנחנו יכולים לדבר באנגלית או באיטליה?").
"עברית או ערבית עדיף", הפתיע המרואיין. "מאיפה הגעת?", השתומם המראיין בעברית. "נצרת", ענה האוהד בשפת הקודש, "יש פה הרבה אוהדים של יובנטוס", סיכם גולדשטיין. "הגיעו מנצרת, מרעננה, מטורינו, מבאר־שבע, מכל קצוות תבל". בדיוק אז, מישהו עם חולצה כחולה שרקום עליה דגל איטליה צעק: "פורצה נאפולי!" והתחקירן מדסק החוץ לא נותר אדיש. "וור אר יו פרום?" שאל והצמיד לפיו את המיקרופון. "אשדוד", השיב לו האיטלקי. "איי וונט טו ספיק וויז סאמוואן פרום איטלי", זעק גולדשטיין. אבל בשלב זה אפילו לירן חולצה אפורה נשבר – ועזב. איזה עולם קטן.
הטרחן
ראמי ואיץ נגד ראיינה
את אובססיית הנתונים הסטטיסטיים של הטרחן רמי ויץ כולם כבר מכירים, ולכן את מה שקרה לו במשחק של בני־ריינה נגד מכבי חיפה, אפשר להגדיר כתאונת עבודה. "ערב ענק למכבי בני־ראיינה", סיכם ראמי ואיץ, "הקבוצה שתוך ארבע שנים עלתה חמש ליגות"... יש דברים שהסטטיסטיקה לא ראתה מעולם.
"שליטה מוחלטת של מכבי חיפה... שליטה מלאה של מכבי חיפה", דיווח במחצית הראשונה השדר, אוהד מכבי חיפה, נזף בשופט שלא הוציא צהוב לשחקן המארחת, כעס לא פחות כשהצהוב הונף לעבר שחקן האורחת, והתקשה מאוד להחמיא למחוללת הסנסציה. אבל בעיקר הוא התקשה לבטא כמו שצריך את שמה, ולכן זיגזג בין שלוש גירסאות – Reineh ,Raine ו־Reina.
ואם להסביר את זה כמו שהטרחן Remi אוהב: 18 פעמים הוא קרא לקבוצה הביתית בני Reina (רק שתיים מתוכן במחצית הראשונה), 22 פעמים הוא כינה אותה בני Raine (תשע במחצית השנייה), ורק שבע פעמים במשך כל המשחק הוא ביטא את שמה כמו שצריך – בני Reineh. העיקר שאת המספרים והנתונים הזניחים, מלפני עשרות שנים, הוא משנן בדבקות לפני כל משחק.
מילה זו מילה
"אנחנו גם יכולים להיות הכי רעים שיש ונהיה הסיוט שלכם מהיום. תעלו כמו אריות מול חדרה ותקרעו את הדשא"
מנג'ר לה פמיליה משתלט על אימון בית"ר ירושלים בבית וגן, משזרע את השחקנים ועושה צחוק מיוסי אבוקסיס
