מי שעוקב לאחור בדקדקנות ופורט על מיתרי החיים והקריירה של הטניסאית הסינית פנג שואיי, יכול לראות את הסימנים. נולדה לפני 35 שנים. בגיל שמונה כבר היה לה מחבט ביד. בגיל 13 עברה ניתוח לב (אירוע שהקנה לה כטניסאית מקצוענית חוזה באדידס תחת הסלוגן "שום דבר אינו בלתי אפשרי"). נכנסה לסבב בגיל 15 והתבלטה בעיקר בזכות העובדה שהכתה גם את הפורהנד וגם את הבקהנד בשתי ידיים, וגם מאחר שהצליחה לשכנע את ראשי הספורט בסין לאפשר לה להתאמן עם מאמנים בחו"ל ולהשאיר בחשבון הבנק שלה את רוב הרווחים מהסבב (כמעט עשרה מיליון דולר היום) ומפרסומות.
הקריירה של שואיי לא הצליחה לצוף מילימטר מעל הבינוניות. ב-2006, כשהיא רק בת עשרים, היא מרימה ידיים. אין לה כוח יותר לריצות, לטיסות, למשטרי האימונים והאוכל. היא מעכלת שהיא לא טובה מספיק. אבל המאמן והמשפחה לוחצים עליה. שואיי מחליטה לפתוח דף חדש וב-2007 עוברת להתגורר בעיר הנמל טיינג'ין בצפון-מזרח סין. מעט לאחר מכן ממונה מזכיר חדש לעיר ולמחוז, ז'אנג גאולי.
שניהם נפגשים ב-2011. למרות שגאולי נשוי ומבוגר ממנה ב-40 שנה, הם מקיימים מערכת יחסים, גם מינית. שואיי נכנסת לתקופת הרנסנס בקריירת הטניס שלה. באותה שנה היא מזנקת למקום ה-14 בעולם (דירוג השיא שלה). ב-2012 גאולי נכנס לפוליטביורו הסיני (שבעה אנשים שהם הגוף המבצע של הרפובליקה, המקבילה לממשלה במשטר דמוקרטי) והקשר ביניהם מסתיים.
ב-2013 שואיי זוכה בתואר הזוגות בווימבלדון. באותה שנה גאולי מתקדם לתפקיד סגן ראש הממשלה, תפקיד שבו יחזיק בחמש השנים הבאות. ב-2014 היא זוכה בתואר הזוגות ברולאן גארוס ועולה למקום הראשון בדירוג הזוגות - הסינית היחידה שמגיעה להישג הזה. ב-2014 היא מדהימה ועושה את כל הדרך לחצי גמר אליפות ארצות הברית, אחד מארבעת הטורנירים הגדולים בעולם. אבל בחצי הגמר היא מתמוטטת מהחום, מחליטה לחזור לשש נקודות ושוב מתמוטטת. היא מורדת מהמגרש על כיסא גלגלים, ממררת בבכי.
ב-2016 היא זוכה בתואר היחידים הראשון שלה, בעיר מגוריה טיינג'ין (בהמשך תוסיף רק עוד תואר יחידים אחד ל-22 תארי הזוגות שלה). ב-2018 היא מושעית לשלושה חודשים לאחר שניסתה להחליף את השותפה שלה במשחקי הזוגות בווימבלדון בעזרת שוחד. היא יושבת בבית. גאולי פורש לפנסיה ומרים לה טלפון: בואי לבייג'ינג ונשחק טניס יחד עם אשתי.
אחרי המשחק היא עולה לחדר עם גאולי, שומר עומד מחוץ לדלת. לפי עדותה, הוא אונס אותה. הם ממשיכים במערכת יחסים עכורה ואלימה, אבל מרצון. היא מבקשת שיפסיק להחביא ולהתבייש ביחסים ביניהם. הוא לא מתייחס אליה ומבקש משומרי ראשו שיבדקו שהיא לא מקליטה אותו כשהם נפגשים.
"הייתי כמו גווייה מהלכת"
ביום שלישי הם היו אמורים להיפגש לשיחה. גאולי מבטל בשנייה האחרונה. בעשר בלילה שואיי ניגשת לחשבון שלה ב"ווייבו" (טוויטר של סין) וכותבת מכתב פתוח בן 1,600 מילים לגאולי שבו היא מאשימה אותו כי אנס ותקף אותה מספר פעמים.
"אני יודעת שכמו כל אדם במעמדך, אמרת שאינך חושש", כתבה בפוסט, "אבל אפילו אם זו רק אני, וזה אקט שמשול לביצה שפוגעת בסלע, עש שנלחם בלהבה, ואפילו אם זה יוביל להרס שלי, אני אומר את האמת עליך".
שואיי מודה שאין לה הוכחות מעבר לעדות שלה, וממשיכה: "מעולם לא הסכמתי לכל מה שקרה באותו אחר הצהריים (ב-2018). בכיתי כל הזמן. הייתי בפאניקה ופחדתי. עשיתי את זה רק בגלל הרגשות שהיו לי כלפיך לפני שבע שנים. נגעלתי מעצמי, הייתי כמו גווייה מהלכת. כל יום הייתי צריכה להתחפש למישהי אחרת עד ששכחתי מי אני בכלל". לאחר מכן, כאמור, היו שואיי וגאולי במערכת יחסים מרצון, מערכת יחסים מאוד קשה עבורה, שכללה עלבונות ויחס רע. יחסים של תוקף ומותקפת.
הפוסט של שואיי היה רעידת אדמה עוצמתית. לא רק שנושא #MeToo נחשב לטאבו ענק בסין, אלא שכעת היה מדובר בספורטאית בכירה ובסגן ראש הממשלה לשעבר, וכל זאת במדינה שבה חייהם הפרטיים של אנשי ציבור נשמרים יותר מאשר הכספת בפורט נוקס.
מכונת הצנזורה הסינית נכנסה לאובר דרייב. הפוסט הורד אחרי עשרים דקות (ואחרי עשרים מיליון צפיות), אבל חלק מהקוראים ביצעו צילום מסך והתחילו להעביר אותו מאחד לשני בתוכנות מסרים. גם זה נעצר במהירות.
החשבון של שואיי נשאר פעיל, אבל פוסטים הורדו ממנו ואי אפשר היה לכתוב בו תגובות. כל מי שניסה להעלות חיפושים עם שמות הגיבורים, אפילו עם המילה "טניס", קיבל הודעה לפיה הוא עובר על תקנון הרשת החברתית.
מי שניסה להתחכם ולשוחח על הנושא בחדרי צ'אט נסתרים, קיבל שיעור על האפקטיביות של הצנזורה הסינית. פוסטים הורדו, תמונות נמחקו, תגובות הועלמו, חשבונות נחסמו. שואיי, כמובן, לא הייתה זמינה לתגובה. משרד החוץ הסיני הגיב לבקשה לתגובות בהצהרה לפיה "הוא לא יודע במה מדובר".
הכתף הקרה של השלטונות
הסיפור של פנג שואיי התפוצץ בצורה הזאת בגלל זהות התוקף (בעיקר) והמותקפת. זה פשוט לא דבר שעושים בסין כלפי איש ציבור מהדרג הזה. אבל צריך גם להביא בחשבון את הקונטקסט של נושא ה-#MeToo בסין כדי להבין עד כמה האקט של שואיי הוא יוצא דופן.
התנועה הגיעה לסין רק ב-2018, אחרי שסטודנטית האשימה את הפרופסור שלה בהטרדות ובתקיפה מינית, ואחריה צצו פרשיות רבות בכל תחומי החיים. סין היא מדינה פטריארכלית שבה יחסי מרות בין מנהלים לעובדות, כולל מין, הם דבר שבשגרה.
התגובה של המדינה לתנועה הייתה שילוב של פעולות מנע, כתף קרה, והחדרת פקפוק לתלונות הנשים ולהן עצמן. בשביל המשטר הקומוניסטי, האקטיביסטיות נחשבו לחומר נפץ, מקור לאי יציבות. אף מדיה לא סיקרה את המשפטים, בית המשפט הכריע בעקביות לטובת הנאשם או שאילץ אותו להתנצל בלבד.
המשפטים נערכו בדלתיים סגורות, בלי מושבעים. ראיות רבות נדחו על-ידי השופטים. טרולים עשו את המוות למאשימות ברחבי הרשת. התביעה הגישה כתבי אישום רק על פגיעה בפרטיות ולא בתואנה של תקיפה מינית (למרות גודלה העצום, בסין רשומים מעט מאוד מקרים על אונס, תקיפה והטרדה מינית). אם בבית המשפט הסיני התביעה צריכה להוכיח סבירות גבוהה, הרי שכאן המתלוננות נדרשו להוכיח מעל לכל ספק סביר שהותקפו. השלטונות הדביקו סטיגמה לקורבנות.
אבל התלונות הצליחו להשיג תשומת לב, מודעות. מתלמדת הגישה תלונה נגד מגיש טלוויזיה מפורסם, קבוצת "עליבאבא" פיטרה מנהל בכיר שאנס עובדת בחדרה במלון כשהייתה שיכורה. ביולי נעצר כוכב הפופ כריס וו לאחר שמספר נשים התלוננו שאנס אותן. נשים התחילו לדבר על אלימות בתוך המשפחה, על דיכאון אחרי לידה, על איזה תא משפחתי להקים, אם בכלל. נשים סיניות החלו להפנים שיש קונספט מערבי כזה שנקרא פמיניזם.
לשבור את הכלים
פנג שואיי הוא גם השם של תפיסה מיסטית סינית עתיקה שמטרתה להגיע להרמוניה עם הטבע. רק שפנג שואיי האישה לא חיפשה הרמוניה. היא לא רצתה להיות עוד אחת מקורבנות הפחד, הפחד שהוא נורמה בסין. היא החליטה לשבור את הכלים. להשתגע. להיות, אולי, חבל ההצלה של אלפי נשים סיניות אחרות שפוחדות לצאת מהצל של הפחד ושל התוקף, מהאשמה העצמית.
רוב הסיכויים שבעוד כמה ימים היא תופיע בווידיאו, כמו שבויה, שבו תודה שבדתה הכל מליבה, שזה היה רק משבר קטן, קריסה נפשית. מאחור, בווידיאו, אולי נראה את שמו של המוסד. פנג שואיי מעולם לא רצתה את תשומת הלב והלחץ שהיו מנת חלקה של הטניסאית בת ארצה לי נה, אבל תשומת הלב הזו כנראה מצילה כרגע את חייה. היא השאירה חותם, רישום היסטורי על סין בנובמבר 2021.
הכל ייעלם עוד מעט. חוץ מהכאב, והפחד של הקורבן הבא.
