אין זמן טוב לספוג שער, בטח לא כמו זה הראשון שספג עומרי גלזר, אבל אם כבר – שיקרה מול צרפת. טעות שכזאת מול נבחרת ברמתה של ישראל יכולה באמת להוציא מהדעת, שכן היא לפעמים כל ההבדל בין ניצחון לתיקו, בין תיקו להפסד. אבל מול צרפת, שאפשר לספוג מולה באופן בלתי תלוי ובדרכים קונבנציונליות כמעט בכל התקפה? אז שיהיה ככה, נו מילא. אם כבר, יש בשערים מן הסוג הזה, שהם מופת של השמדה עצמית, מין אשליית שליטה על אחת מהנבחרות הטובות בעולם, גם אם על דרך השלילה – ספגנו מצרפת, אבל באשמתנו לחלוטין, להם לא הייתה כל נגיעה לדבר.
זה יכול היה להיות נכון, לו רק בעקבות הטעות של גלזר היה מגיע מה שאמור היה לקרות – התפרקות ישראלית במקרה הרע, וחוסר רלוונטיות במקרה הפחות רע. הפלא ופלא – השער הבא היה דווקא של ישראל, ופתאום, גם אם רק באופן רטרואקטיבי, נחמץ הלב על הפקשוש של גלזר. אולי זה באמת יהיה כל ההבדל? כן, בטח.
הרגעים הקטנים
זה שהסוף רע לא אומר שהכל רע. כבר מול בלגיה ואיטליה ניכרו על הנבחרות עקבות של כוונות התקפיות, וכך גם מול צרפת. זה לא יכול היה להחזיק ליותר מפרקים קצרים כשבשאר הזמן הנבחרת עסוקה במגננה ובתפילה, אבל בהתחשב בפערי הרמות גם דקות בודדות הן עולם ומלואו. בלם (עידן נחמיאס) ששולח כדור על חמישים מטרים בדיוק מיקרוסקופי, קשר (עמרי גאנדלמן) שמצטרף לתוך הרחבה ומסיים בנגיעה – מהחומרים היומיומיים הללו, ישראל רקחה שער מול נבחרת שגדולה עליה בכמה מספרים. זה לא שווה הרבה, אבל זה גם לא שווה כלום. זה משהו בנבחרת שכבר התרגלה לכך שכל מה שיש לה זה רגעים, ולא שלם.
פערי הרמות הגדולים הם תמיד תירוץ כשדברים משתבשים. זה ניכר כשתי דקות לאחר השוויון בשער השני של הצרפתים, כאשר עילי פיינגולד ניסה לשמור על כריסטופר אנקונקו וגילה שלא מדובר בחלוץ של מכבי נתניה. זה אולי מבאס, אבל אלו לא חדשות. זה מה שאמור לקרות - שבלם ישראלי, לא מהיר או חזק במיוחד, לא יצליח להתמודד לאורך משחק שלם עם חלוץ שצ'לסי שילמה עליו למעלה מ-50 מיליון פאונד. כל מה שחשוב הוא כאשר קורה ההפך.
הקמפיין האבוד מראש בליגת האומות נועד בדיוק לשם הרגעים הקטנים של נחמיאס וגאנדלמן, לעוצמות של מוחמד אבו פאני באמצע כשמנגד שני שחקנים של ריאל מדריד, לנגיעות הקסם של אוסקר גלוך. מאלו של גלזר ופיינגולד היו לנו די והותר, בכל הצורות ובכל המינים. אין מה לכעוס, ואם יש – כבר כעסנו מספיק. זה משגע כשזה קורה מול איסלנד, זה חסר משמעות כשזה קורה מול צרפת, אם כי רצוי שלא להגזים כפי שהגזימה הנבחרת בדקות הסיום עת עשתה את מה שהיא עושה יותר טוב מכל דבר אחר – להפוך הפסד לתבוסה.
אבל יש אספקט אחד שבו אי אפשר להסתתר מאחורי גבה הרחב של צרפת – כשרן בן שמעון עושה חילופים, הוא נמצא שם לבדו. דידייה דשאן לא בתמונה. לכנות את השינויים שלו "תמוהים" זה לעשות עמם חסד. מדובר כנראה בתוצר של מדיניות חלוקת דקות שנקבעה מראש, אחרת צריך להעמיד את רן בן שמעון לדין בבית משפט ספורטיבי.
להוציא את אבו פאני? את גאנדלמן? מה קורה? אולי זו דרכו המניפולטיבית של בן שמעון להנמיך ציפיות גם במחיר פגיעה עצמית. חילוף נוסף שהקשר בינו ובין ההיגיון הבריא הוא מקרי בהחלט. אם אין לנבחרת ישראל ולו שחקן אחד שמספיק טוב בשביל להיות החלוץ, ושמדובר בחור שחור ששואב כל מי שנקלע לשם, אז לפחות לא נבזבז את חלאיילי ונאבד את האפשרות להציב אותו במקומו הטבעי, באגף.
פורסם לראשונה: 07:00, 11.10.24
