רלף קליין, דייויד סטרן, אלכסנדר גומלסקי ואפילו כוכב הפועל ת"א בעבר אילן זייגר-זוהר. המשותף לכל ענקי הכדורסל הללו הוא שהם הלכו לעולמם בגיל 77, ואל הרשימה המיסטית המרתקת הזו הצטרף לפני מספר ימים גם דושאן איבקוביץ'. בגיל 77, הוא הותיר אחריו רשימת תארים מפוארת ועצב גדול.
ביום חמישי האחרון, כשהדלקתי מחדש את הסלולרי אחרי דממת יום כיפור, הקפיצו אותי הודעות משניים מחבריי הטובים והוותיקים המתגוררים בבלגרד. הם סיפרו לי בעצב שמדינה שלמה בוכה על "דודה". אבל סרביה לא הייתה לבד באבלה: גם שותפותיה למה שהייתה פעם יוגוסלביה הספידו בלב כואב את המאמן האגדי, שהוביל את הנבחרת לזכייה באליפות העולם ב-1990, ממש לפני התפרקת המדינה. האדם האדיר הזה, שהיה קשה להכניעו באולמות הכדורסל ברחבי אירופה, לא הצליח להתגבר על הידרדרות בריאותו, ולבסוף ריאותיו לא החזיקו מעמד.
הכרתי אותו כמאמן נמרץ, טקטיקן ענק, אחד שלא ויתר לשום יריבה או מאמן מהצד השני שניסה להפתיע. מעל 40 שנה (מ-1978, כשהחל לאמן את פרטיזן בלגרד), שמו הלך לפניו כמאמן בעל ידע בלתי רגיל, כזה שהשאיר את אלה שמולו אובדי עצות. באותה אליפות עולם בבואנוס איירס, שהייתה אחת המבולגנות והמבורדקות בהיסטוריה, יוגוסלביה שלו הייתה סוג של דרים-טים. לא רק מאמנה נחשב לאגדה מהלכת, אלא גם רבים משחקניה: דראז'ן פטרוביץ' שנהרג בהמשך בתאונת דרכים, ולאדה דיבאץ וטוני קוקוץ', שנבחר ל-MVP של המשחקים וכעבור שלוש שנים הגיע לשיקגו בולס. שני הניצחונות האחרונים היו מפוארים במיוחד - בחצי הגמר על ארה"ב של מייק ששבסקי (הפעם האחרונה בה האמריקאים שלחו לטורניר גדול שחקני מכללות), ועוד 75:92 מפואר בגמר על נבחרת ברית המועצות העוצמתית.
אני לא שוכח את האיפוק של איבקוביץ' אחרי הזכייה. הפרשנים התחרו במחמאות שייתנו לו, אבל הוא שמר על פרופיל נמוך, ובזמן ממסיבות העיתונאים נתן את המשפט: "זה לא אני, זה כל אחד מהשחקנים", למרות שהיה ברור לחלוטין שמוח הכדורסל שלו עלה על זה של יריביו מהצד השני. זה קרה גם בראיון קצר שהעניק לי אחרי המשחק במלון של נבחרתו: "השחקנים האלה יסתדרו גם בלי מאמן", הוא אמר. "כל אחד מהם יודע בדיוק מה עליו לעשות. הם לא זקוקים ליותר מדי הסברים, רק תן להם לשחק".
אבל לא בכל מקום היה לו סגל נוצץ כזה, ועדיין הוא היה חלק מהנפות רבות. קשה למנות את כל הישגיו וזכיותיו בתארים כמאמן. בין השאר זכה עם יוגוסלביה באליפות אירופה שלוש פעמים בין 1989 ל-1995 (באחרונה כבר בתור נבחרת סרביה ומונטנגרו), חזר שוב לקראת סוף הקריירה כדי לקחת את המקום השני ביורובאסקט 2009 והוביל אותה למדליית הכסף האולימפית בסיאול 1988. חלק מהזמן הוא אף אימן בחינם מרוב אהבתו למדינה ולנבחרת. את אולימפיאקוס הוא לקח לשתי זכיות ביורוליג, לצד תארים רבים ביוון, כפי שעשה גם עם צסק"א מוסקבה, פרטיזן בלגרד ואנאדולו אפס.
חייבים לזכור כי למרות ההצלחה ועומק הסגל, אימון נבחרת יוגוסלביה בתחילת שנות התשעים היה עניין קשה מאוד. מלחמת האזרחים ביעבעה מתחת לפני השטח ועמדה לפרוץ, והשחקנים, שהיו לרוב ידידים קרובים, הפכו לחבורות בהתאם לזיקה לחבל הארץ. בחדר ההלבשה נוצרו יריבויות ומאבקי כוח, שהגיעו עד לכדי קרבות אגרופים. הדבר יצר אצל המאמן הסרבי משקעים עמוקים, והוא חש חסר אונים.
(צפו באיבקוביץ' זוכה עם יוגוסלביה באליפות אירופה ב-1989)
האהדה וההערכה לאיש המיוחד הזה שברו את כל השיאים. ברחבי תבל הוציאו התאחדויות, איגודים ומועדונים הודעות אבל. במשחקים רבים שיתקיימו בימים הקרובים הקבוצות יופיעו עם סרטים שחורים ויכבדו את המאמן הנערץ בדקת דומיה.
מי שלקח קשה מאוד את האובדן הוא ז'ליקו אוברדוביץ', מאמן עטור הצלחות, שכמו איבקוביץ' הפך לאגדה חיה. מעבר לכך ש"דודה" היה מורו ורבו, השניים, שהפכו עם השנים ליריבים משני צידי המתרס של קבוצות צמרת אירופיות, היו גם חברים בנפש. הם פירגנו איש לרעהו והחליפו ביניהם מידע, מה שלא היו מעזים לעשות עם מאמנים אחרים. "הלכת לי חבר, היית לי כאב רוחני", אמר ז'ליקו. "אתה כבר חסר, לא רק לי, אלא לכולם". לחבריו הקרובים אמר אוברדוביץ' שייקח לו זמן להתאושש.
איבקוביץ' יצר מורשת שלמה של כדורסלנים ומאמנים, ואיש לא יוכל לקחת זאת ממנו, גם לא את ההישגים העצומים אליהם הגיע.
