קולין קאפרניק, הקוורטרבק השחור של סן-פרנסיסקו, החליט באוגוסט 2016 שהוא אינו יכול לשאת יותר את אי הצדק הגזעי באמריקה, את חוסר השוויון, את האלימות המטורפת והאצבע הקלה על ההדק של שוטרים, בעיקר לבנים, כלפי אזרחים, בעיקר שחורים. הוא כרע ברך בעת ההמנון. מחאה שקטה, כמעט אילמת, נחבאת אל הכלים.
ישנן 30 קבוצות פוטבול בליגה האמריקאית. לכל קבוצה לפחות שלושה קוורטרבקים. קאפרניק היה אז קוורטרבק מהעשירייה המובילה. לא הכי יציב, לא הכי מדויק, עם יכולת לברוח כמעט מכל צרה, ואת המגע הזה שיכול להפוך ספורט למופע אור-קולי.
מאז כרע ברך הוא עורר עליו את זעמו של נשיא שדרש לסלק אותו מהליגה, חצי אמריקה שונאת אותו שנאת מוות, אוהדים שרפו את הגופייה שלו, הוא קיבל איומים על חייו, ולא הצליח למצוא עד היום מקום באף אחד מ-30 הסגלים של הליגה. קאפרניק שילם מחיר מקצועי יקר, בשיא הקריירה שלו. קצת כמו מוחמד עלי בזמנו. בניגוד לעלי, הקריירה של קאפרניק לא תשאיר חותם. ההפגנה שלו חיה ובועטת.
יש הרבה קווים מקבילים בין קאפרניק ומונס דאבור. שניהם ספורטאים בכירים שמייצגים מיעוט במדינתם, מיעוט שעל פי רוב יצליח לעלות בשלבי החברה באותן מדינות בעיקר בעזרת יכולת גופנית (או בידורית). ושניהם החליטו לא לשתוק לגבי מה שנראה להם כמו עוול חברתי שנגרם לאוכלוסייה שאותם הם מייצגים.
3 צפייה בגלריה
התגובה של קונצנזוס להתרסה היא בדרך כלל ביטול אלים, ניסיון להשתקה. דאבור
(צילום: עוז מועלם)
אפשר להשוות בין התוכן של הקיצוניות הלאומית שבה מתבטאים שחקניה הישראלים של נבחרת ישראל לבין דבריו הלאומניים של דאבור, אבל אסור בשום פנים ואופן לצפות לאותן תגובות. כששון וייסמן מתבטא בצורה קיצונית הוא מתבטא מתוך קונצנזוס מסוים. דבריו של דאבור הם התרסה כלפי הקונצנזוס. התגובה של קונצנזוס להתרסה היא בדרך כלל ביטול אלים, ניסיון להשתקה.
מי שאוזר אומץ כדי לייצג את הקהילה שממנה הוא בא ולומר דברים לא נוחים, צריך לעמוד באור הזרקורים ולחטוף את האש. פרישה של דאבור תהיה אקט כמעט פחדני: פעילי זכויות אדם, בעיקר ספורטאים עם סטטוס ציבורי, אמורים לחטוף ולעמוד באש נגדם, אחרת למה לומר זאת בכלל?
הדרישה מדאבור לפרוש היא שילוב של טיפשות ופטרונות: פרישה היא כניעה מוחלטת, אי יכולת להעלות על סדר היום נושא בעייתי, בריחה. מה תועיל הפרישה של דאבור? היא רק תוריד את הנושא מסדר היום, תקבור אותו. קאפרניק נעלם מהנוף הספורטיבי, אבל בכל תחרות ספורט כמעט ספורטאים כורעים על ברכיהם בעת ההמנון. אם דאבור יילך, העמדה והדעה שבהן נקט ייעלמו גם הן. שחקנים ערבים-ישראלים יזכרו מה קרה לו, ויסתמו את הפה.
דאבור צריך להישאר בנבחרת, חייב להישאר. לא כדי לפייס ולרכך, אלא כדי להזכיר. בכל פעם שיעלה עם החולצה של הנבחרת, שיבקיע שער, שיעמוד בהמנון, שייתפס בנבדל, הוא יזכיר לנו שיש פה עשרים אחוז אזרחים ערבים, עם נראטיב אחר, עם קיפוח של 70 שנה, עם בעיות אלימות, עם תשתיות לא ראויות. הדרישה שיילך הביתה היא פטרונת מפא"יניקית מהסוג הישן והטוב. שתוק ובעט. כדי להגיד את מה שאמר צריך מידה של אומץ בלתי רגיל, בעיקר עבור שחקן ערבי שלובש את סמל הלאומיות הישראלית בפני עשרות אלפי צופים. דאבור הוא לא סמל לדו-קיום. הוא הסמל לכך שהדו-קיום לא קיים.
פורסם לראשונה: 18:29, 08.06.22
