יש לי הרגל קבוע לפני אליפויות אירופה בכדורסל: כבר עשרות שנים אני אוהב לערוך סבב שיחות עם עמיתים מחלק מהמדינות שנבחרותיהן הבטיחו את מקומן ביורובאסקט, ולשאול אותם לאן נושבת הרוח הפעם לדעתם. בקרואטיה, סלובניה, איטליה וטורקיה הימרו על סרביה כמועמדת בטוחה לזכייה בכתר, וכך עשו מן הסתם גם הסרבים עצמם.
הגרמנים, שתמיד בטוחים שהם הטובים ביותר, הימרו על עצמם מתוך אמונה שבכוחם לנצל עד תום את הביתיות בקלן בשלב הבתים ובברלין בשלבי ההכרעה. החברים מאתונה, פיראוס וסלוניקי הימרו על עצמם, ושמעתי מהם התלבהות אדירה: "הולכת להיות לנו נבחרת כפי שיוון לא ידעה אף פעם, אפילו לא ב־1987 כשזכינו לראשונה בכתר האירופי בפיראוס עם ניקוס גאליס ופנאיוטיס ינאקיס".
5 צפייה בגלריה
האוהדים היוונים היו בטוחים שהם יזכו, יאניס ונבחרתו לא עברו אפילו את רבע הגמר
(צילום: AFP)
ובינתיים שמעתי גם דברים אחרים מפרשנים שונים ומשונים מכל העולם, על כך שלספרד אין סיכוי הפעם בגלל שאין לה סופרסטארים כמו לנבחרות האחרות. אבל כמה חברים מפעם, מ"אס" ו"מארקה" במדריד ו"מונדו דפורטיבו" בברצלונה, אמרו לי בשקט ובבטחה עוד לפני תחילת הטורניר: "ספרד תזכה באליפות".
הקולגות ציינו את ההצלחות הגדולות של נבחרות ספרד הצעירות ברוב הגילים, והיו משוכנעים כי מעבר לזכייה הקרבה ובאה בבוגרים, המדינה שלהם עומדת להיות בעתיד הקרוב מעצמת כדורסל גדולה אפילו גדולה יותר מבעבר. קשה להתווכח איתם כאשר מסתכלים בנתונים היבשים מהקיץ החולף: זהב באליפות אירופה עד גיל 20, זהב באליפות אירופה לנוער, כסף באליפות העולם עד גיל 17, כסף באליפות אירופה לקדטים. אימפריה.
אז שמות נוצצים כמו האחים פאו ומארק גאסול כבר לא בנבחרת, אבל שחקנים לוחמים מקבוצות מרכז טבלה בספרד תפסו את מקומם של נציגי ריאל מדריד וברצלונה בתור השמות הדומיננטיים, ובתוספת האחים ווילי וחואנצ'ו הרננגומס מה־NBA ורודי פרננדס, שאף פעם לא מתבגר. שמחתי והתרגשתי בשבילו בראשון בערב כשעלה לפודיום והניף את הגביע כשדמעות חונקות אותו.
לא היה מישהו מתאים יותר מאשר הקפטן בן ה־37 כדי לקבל את הפרס. הלב שלו, שנועד לטורנירים בסדר גודל כזה, פעם שוב בפול ווליום והשאיר מאחור את כל אלה שיצאו בהצהרות חסרות בסיס כי הם הולכים לזכות בבכורה רק על סמך הסופרסטארים שבסגל שלהם. רודי כמו נולד בשביל התחרויות האלה, הוא מחכה בסבלנות מאליפות לאליפות.
פגשתי אותו, ראיינתי אותו וצפיתי בו מקרוב משחק כדורסל במשך שנים ארוכות. אין ספק – לעתים הוא יהיר על המגרש, לא נחמד, חסר סבלנות. משדר משהו לא נעים. ועם כל זה, מדובר רק בפרסונה המקצועית שלו, הדמות שהוא לובש כאשר הוא בא לנצח ולדחוף את הקבוצה שלו. ברגע שנשמע הבאזר, הוא היה חוזר לבסיס ואפשר היה לשוחח איתו ללא בעיות.
כשזה היה קורה אחרי משחק גדול שלו ושל חבריו, הוא תמיד היה מישהו שמעניין לשמוע, וגם אם לא בטוח שהאמין תמיד במה שאמר, הוא נהג לחזור על אותו משפט אחרי כל הישג: "זה לא אני, זו הקבוצה". אבל בדרך כלל זה היה הוא, האיש שזכה עם ספרד בשתי אליפויות עולם, ארבע אליפויות אירופה, שתי מדליות כסף ועוד ארד במשחקים האולימפיים, ועם ריאל מדריד בשני גביעי יורוליג, חמש אליפויות ועוד שלל תארים מקומיים. ההפסד כולו של פורטלנד ודנבר, שניסו אותו במשך ארבע עונות ב־NBA אבל לא הצליחו להוציא ממנו את המקסימום.
אבל לא מדובר רק באשמתן. יכול להיות שרודי מוציא מעצמו הרבה יותר כאשר הוא מרגיש קשור נפשית למדים בהם הוא משחק. בפריצה בבדאלונה, ביותר מעשור בריאל ובשנים הרבות בנבחרת ספרד, הסקורר האדיר ממאיורקה הוכיח שאין מישהו שיכול לתת פייט לנשמה שלו. וזו בדיוק הנקודה שגרמה לי להאמין מבעוד מועד בהבטחות של הכתבים הספרדים איתם שוחחתי. לא רק שמדובר במדינת ספורט גאה, אלא שהיא מונעת מטירוף אמיתי של אוהדים ושחקנים בכל הענפים שמושקעים רגשית בקבוצות ובנבחרות.
ומבחינת הכדורסל? נכון שרק בשנות השמונים התחילה ההתעצמות האמיתית של הנבחרת מבחינת זכייה בתארים, והחל משנות האלפיים מדובר בכוח נדיר וחריג באיכותו, אבל עוד לפני כן ספרד הכתיבה את הטון מבחינת הישגיות ואיכות כאשר התחרתה מול מדינות ענק שכבר התפרקו, כמו יוגוסלביה, ברית המועצות וצ'כוסלובקיה. המדינה מחצי האי האיברי תמיד נתנה פייט בגזרת הקבוצות ובגזרה הבינלאומית. חוד החנית הייתה כמובן ריאל, שתמיד העמידה קבוצה אדירה בגביע אירופה, עם השחקנים הכי אטרקטיביים.
הביקורים בפאביליון שלה היו חוויה מרטיטה שזורמת לי בוורידים עד היום. הלב כבר היה שם, ואפשר היה לראות בתשוקה לספורט את הזרעים להשתלטות הספרדית על עולם הספורט על כל ענפיו בשלושים השנים האחרונות. טניס, כדורגל, כדורסל, הוקי שדה, שחייה, קפיצות למים, אופניים. הם חיים את זה.
בגלל גאוות היחידה הזו, לא היה קל לספרדים לקבל את אזרוחו של לורנזו בראון, לא שחקן בכיר בכדורסל האירופי שמעולם לא שיחק בקבוצה ספרדית. עם זאת, מומחי הכדורסל והאוהדים הכו על חטא בזכות התרומה הגדולה שלו. מכבי ת"א שיחקה אותו בהחתמה שלו, וכעת המאמן עודד קטש וראשי הקבוצה בונים עליו. לפני האליפות הם היו מודעים לכך שקיימים בשוק רכזים טובים ויקרים ממנו, אבל במגבלות הכספיות החתימו את הרכש הטוב ביותר שניתן לקבל – ולפחות לפי האליפות נראה שפגעו בול.
בקבוצות הספרדיות המובילות משוכנעים שמכבי עשתה עסקה טובה כשהחתימה אותו ("היא תפיק ממנו הרבה יותר תועלת קבוצתית מאשר מסקוטי ווילבקין", נאמר לי), ומאחורי הקלעים אומרים בריאל כי היו קרובים להחתימו אבל איחרו את הרכבת כי הקבוצה הישראלית פעלה במהירות. יש עוד "אאוטסיידר" בנבחרת ספרד שהוא המוח האמיתי מאחורי הזכייה – המאמן האיטלקי סרג'יו סקאריולו, שכבר אומץ על ידי הספרדים ולפני כל טורניר מביא חידושים שמוכיחים את עצמם. זו הייתה תצוגת תכלית שלו מההתחלה ועד הסוף.
זו הייתה אחת מאליפויות אירופה המוצלחות ביותר שנערכו אי פעם. הרמה, המתח והכדורסל שהוצגו ברוב המשחקים היו מושלמים. והזוכה? הכי ראויה שיש.
