רפאל נדאל סיים השבוע את אחת מקריירות הספורט הגדולות אי-פעם בהפסד בגביע דייויס לשחקן שפעם לא היה שורד חצי מערכה נגדו, וטוב שכך זה נגמר. כולם רוצים לראות ספורטאי גדול רוכב לשקיעה עם ניצחון אחד גדול אחרון, אבל האמת הברוטלית היא שהחסד הכי גדול שאלוהי הספורט יכולים לעשות, הוא לגרום לגדולים ביותר לעזוב בידיעה הברורה שזהו, זה באמת נגמר.
הם מושכים בדרך כלל יותר מדי, קצת או הרבה אבל יותר מדי, כי הם בטוחים שיש להם לפחות עוד רגע אחד גדול. זה קורה לכולם - חוץ מלברון ג'יימס, כי מסתבר שהוא לא משלה את עצמו שבגיל 40 הוא טוב יותר משהיה בגיל 30, הוא באמת כזה - והאמונה הזו צריכה להתנפץ בפומבי כדי שיוכלו ללכת הביתה בלי אשליות, ואז גם יהיו מאושרים יותר בפרישה. במקרה של נדאל, אפילו אחרי שכבר הודיע על פרישה, ההתנפצות הזו היא להרגיש ולהיראות מבוגר ועייף, ולהפסיד במשחק האחרון בקריירה לשחקן כמו בוטיק ואן דה זאנדסחולפ ההולנדי.
בדרך כלל כדאי לקחת מרחק היסטורי כדי לאמוד מורשת של אדם מפורסם, בין אם הוא נשיא ארה"ב, אמן או ספורטאי, אבל גם כאן יש יוצאים מהכלל. נדאל הוא יוצא מהכלל כזה. אין צורך לחכות להיסטוריה כדי לאמוד את גודל המורשת שלו, או להכיר בהיותו אחד מתוך אחד, יצירה ספורטיבית מקורית לגמרי, חסרת תקדים או השוואה, אפילו בתוך המשולש הגדול שהוא היה חלק ממנו ברוב המאה ה-21.
כי יום אחד נראה רוג'ר פדרר אחר, בדיוק כמו שראינו פיט סמפראס ובוריס בקר חדשים, ונראה נובאק ג'וקוביץ' אחר, בדיוק כמו שראינו איבן לנדל וביורן בורג חדשים, אבל ספק גדול מאוד אם נראה עוד נדאל. לא רק כי אף אחד לא יזכה ב-14 תארי גראנד סלאם על משטח אחד, אלא כי כמו שדייקה השבוע מרטינה נברטילובה, "כשייצרו את רפא, זרקו לפח את התבנית".
נדאל פוחד כמעט מכל דבר. מחושך, מרעמים, ממים עמוקים בים, אפילו מכלבים. הוא אדם מלא פוביות שצריך ריטואל קבוע כדי להירגע, ואם זה אומר להוציא את התחתונים מהישבן לפני כל נקודה, אז זה מה שהוא יעשה. אבל לכל בן אנוש יש צורך לסכן את הלב. סיכון הלב זו סיבה לחיות, ואת הלב שלו, שפוחד מקוקר ספניאל, סיכן נדאל על מגרש הטניס.
שם התמודד עם השדים, הוציא את האגרסיות ושיחק בצורה שהדביקה לו קלישאות של "לוחם", של מי שכל נקודה היא "חיים ומוות" עבורו, של מי ש"נהנה לסבול" על המגרש, וחזר שלוש פעמים מפציעות מחסלות קריירה כי הוא "לא יכול בלי טניס" וכי הוא "ימות על המגרש". כל הקלישאות האלה היו כנראה בלתי נמנעות, אבל הן, סליחה, בולשיט.
נדאל נראה ככה על המגרש בדיוק כיוון שידע שזה רק ספורט. הוא נתן למשחק את כל מה שיש לו - כי אף פעם אי אפשר לדעת אם זה המשחק האחרון והדבר היחיד שהיה בשליטתו זו הנקודה הבאה - אבל הוא לא נתן למפלצת שהתפרצה על המגרש גם להשתלט עליו כאדם. "הנחישות שלו להתריס נגד התבוסה קשורה לנכונותו לקבל אותה", כתבה השבוע לואיזה תומאס ב"הניו יורקר", "ניצחון זה אמנם הדבר היחיד, אבל זה לא הדבר הכי חשוב".
רמת הנאורות הזו שנדאל הגיע אליה בגיל מאוד צעיר, היא שעזרה לו לעשות את אחת מקריירות הספורט הגדולות בהיסטוריה לא רק בלי לאבד שום דבר מעצמו, אלא גם להיות מסוגל לאהוב את האיש בצד השני של הרשת. התפיסה לפיה יריבויות ספורט אינדיבידואליות גדולות מצריכות דם רע ושנאה כדי לאתגר את המשתתפים, היא מעוותת ופרימיטיבית, גם אם שירתה ומשרתת את רוב ספורטאי העל.
לא הכל אישי
מייקל ג'ורדן לקח הכל אישית, ולא חשוב כמה ניצח, אף פעם לא נראה ממש מאושר או מוקף חברים בליגה. קובי בראיינט חיקה אותו עם קשקושי ה"ממבה מנטליטי". אבל אם יש בניין בו גרים גדולי ספורטאי כל הזמנים, אז נדאל ופדרר נמצאים בקומות הכי גבוהות שלו, ושניהם לא נזקקו להרעיל את עצמם בשביל זה. המכתב של פדרר לנדאל השבוע היה כמובן מקסים ומתאים לפדרר, אבל הוא גם היה כתב אישום נגד התפיסה הזו. פדרר ונדאל ניהלו את אחת היריבויות המלהיבות בהיסטוריה של הספורט, וזה רק גרם להם לאהוב זה את זה יותר.
"יש לי אגו כמו לכל אחד, אף אחד לא מגיע לצמרת של הטניס בלי אגו", אמר נדאל פעם, "אבל לימדו אותי מגיל צעיר שגם אם אני מנצח מישהו, זה לא עושה אותי יותר טוב ממנו, זה רק אומר ששיחקתי יותר טוב באותו יום. ההבדל בין ההצלחה שלי לכישלון של מישהו אחר הוא לפעמים רק מזל. בתמונה הגדולה אני לא כזה חשוב, המשחק הוא מה שחשוב והוא ימשיך בלי שום בעיה גם בלעדיי".
נכון, אבל זה אף פעם לא יהיה אותו דבר.
