בשנה האחרונה נפרדו מאיתנו לא מעט מכוכבי הכדורגל הגדולים של שנות ה-60, ה-70 וה-80. דייגו מראדונה הלך לעולמו בנובמבר, גרד מילר, הסקורר המיתולוגי של באיירן מינכן ונבחרת גרמניה, מת בחודש שעבר - והשבוע עזב את העולם ג'ימי גריבס בגיל 81.
גריבס היה אגדה בחייו. תחילה ככדורגלן בחסד עליון, ולאחר מכן כאחד הפרשנים המבריקים ביותר שידעה הטלוויזיה האנגלית. חייו היו טלנובלה אחת גדולה של עליות מטאוריות ונפילות לתהומות. אבל כל מי שראה אותו בפעולה, אם על המגרש ואם על המסך הקטן, לא ישכח אותו לעולם.
אחד מהם הוא העיתונאי הירושלמי המפורסם חיים ברעם, שהיה בעבר פרשן הכדורגל של הערוץ הראשון. בראיון שהעניק לי בעבר סיפר ברעם: "כשהגעתי ללונדון הלכתי לווייט הארט ליין וראיתי את ג'ימי גריבס, שהוא בדיוק בגילי. שחקן מושלם. לא הכדורגלן האנגלי הטיפוסי אלא אחד עם יכולת טכנית מדהימה. התאהבתי בו והייתי אוהד טוטנהאם במשך כמה שנים, עד שיום אחד הגעתי לאפטון פארק וראיתי אותה מפסידה לווסטהאם 4:0. מאז התחלתי להיות יותר ויותר להוט אחרי ווסטהאם, והשיא הגיע כשגריבס עבר אליה מטוטנהאם. מאז, שנת 1971, אני עם ווסטהאם".
אז חיים ברעם זוכר, אבל סביר להניח שמרבית חובבי הכדורגל הצעירים לא שמעו על גריבס, גם בשל חוסר המזל שהעיב על הקריירה שלו.
הפציעה שהרסה את הרגע הגדול בחייו
למרות שהיה החלוץ הטוב ביותר של נבחרת אנגליה בשנות ה-60, הוא לא שיחק בגמר גביע העולם של 1966, כאשר אנגליה ניצחה את מערב גרמניה 2:4 וזכתה בתואר היחיד בתולדותיה. מי שזכה בתהילת הנצח היה ג'ף הרסט, המחליף של גריבס, שהבקיע שלושער בגמר וייזכר לעד כגיבור הגדול ביותר של נבחרת אנגליה.
משחקה הראשון של אנגליה במונדיאל היה מול אורוגוואי. המאמן אלף ראמזי העלה בהרכב שלושה חלוצים: רוג'ר האנט מליברפול, ג'ון קונלי ממנצ'סטר יונייטד וג'ימי גריבס. המשחק הסתיים ב-0:0 ובעקבות היכולת המאכזבת החליט ראמזי לשנות את השיטה ולעבור לשחק עם שני חלוצים בלבד ובלי קיצונים.
קונלי הוצא מההרכב לקראת המשחק השני מול מקסיקו, ואנגליה נראתה הרבה יותר טוב וניצחה 0:2. גריבס והאנט נשארו החלוצים גם במשחק השלישי מול צרפת. השיטה החדשה שוב עבדה, אנגליה ניצחה 0:2 עם צמד של האנט.
אלא שבמהלך המשחק המגן הצרפתי ג'וזף בונל פגע בברוטליות בגריבס. באותן שנים עדיין לא ניתן היה לבצע חילופים במהלך המשחקים, וגריבס דידה עד לסיום. לאחר המשחק רופא הנבחרת טיפל ברגלו הפצועה של גריבס ונאלץ לבצע בה 14 תפרים. היה ברור שגריבס לא יהיה כשיר לרבע הגמר מול ארגנטינה. זה לא היה בתכנון, אבל לא הייתה ברירה, וראמזי העלה את ג'ף הרסט בהרכב. ומי הבקיע את שער הניצחון במשחק הסוער הזה? הרסט כמובן.
גריבס עדיין סבל מכאבים ולכן ההרכב לא השתנה לקראת חצי הגמר מול פורטוגל. אחרי שאנגליה ניצחה 0:2 את אוזביו וחבריו והעפילה לגמר, התקשורת באנגליה עסקה רק בשאלה אחת: מי ישחק ארבעה ימים לאחר מכן מול הגרמנים, הרסט או גריבס?
ג'ימי כבר התאושש לחלוטין מהפציעה מול צרפת, שהייתה 10 ימים קודם לכן, וכמעט כל העיתונאים והפרשנים היו משוכנעים שהוא יחזור להרכב והרסט ירד לספסל. צריך לזכור שהרסט, אז בן 24, נחשב לטירון ברמות הבינלאומיות. הוא היה אמנם חלוץ ליגה מצוין וכבש בצרורות במדי ווסטהאם, אבל עד למונדיאל היו לו בסך הכל חמש הופעות בנבחרת, כולן במשחקי ידידות. את הבכורה במדים הלאומיים עשה רק חצי שנה לפני טורניר גביע העולם.
גריבס היה בכיר ממנו בהרבה. זו לא הייתה בכלל שאלה. ג'ימי שיחק בנבחרת כבר שש שנים וחצי, מאז שהיה בן 19, והמספרים שלו היו מדהימים: 43 שערים ב-51 משחקים. לכאורה לא היה שום סיכוי שגריבס לא יחזור להרכב וישחק בגמר גביע העולם, המשחק שכל כדורגלן חולם להיות שותף לו. אבל אלף ראמזי העקשן החליט אחרת. המאמן המשיך לתת אמון בהרסט, מתוך מחשבה שהרכב מנצח לא מחליפים. וכאשר זוכרים שאז לא הייתה אפשרות לבצע חילופים, כל מי שלא היה בהרכב ידע שהוא לא ישחק, אפילו לא דקה. מבחינת גריבס זו הייתה האכזבה הגדולה ביותר של חייו.
אחרי הניצחון הגדול הפכו 11 השחקנים ששיחקו בגמר של 1966 בן לילה לבני אלים. ההערצה אליהם באנגליה לא ידעה גבול. הם קיבלו מהמלכה תארי אבירות ואצולה, הוקמו לכבודם פסלים, רחובות נקראו על שם, והם זכו לחיי נצח. גריבס, כמו כל יתר שחקני הסגל שלא שיחקו בגמר, נותר מיותם. אפילו מדליות על הזכייה הם לא קיבלו, למרות ששיחקו בטורניר והיו חלק מהסגל.
רק 43 שנה לאחר מכן, ביוני 2009, החליטה פיפ"א לשנות את התקנון שלה, וכך, כשהוא כבר כמעט בן 70, קיבל גריבס את המדליה המוזהבת בטקס שהתקיים במעונו של ראש ממשלת בריטניה בדאונינג סטריט. גריבס הקשיש, שהשלים מזמן עם העוול שנעשה לו, מכר את המדליה במכירה פומבית תמורת 44 אלף פאונד.
מכונת שערים
למרות שעברו 54 שנים מאז ששיחק את משחקו האחרון בנבחרת אנגליה, גריבס עדיין מדורג רביעי בטבלת מבקיעי כל הזמנים, כאשר רק וויין רוני, בובי צ'רלטון וגארי ליניקר מקדימים אותו. אולם ממוצע ההבקעות של ג'ימי טוב בהרבה מהארבעה שלפניו בדירוג, עם 0.77 שערים למשחק. רוני, למשל, הבקיע 53 שערים, אבל ב-120 משחקים (ממוצע של שער בכל 0.44 משחקים).
טוב, גריבס היה מכונת שערים. הוא כבש 357 שערים בליגה האנגלית הראשונה, יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה. הוא גדול הכובשים של טוטנהאם (266 שערים) וזכה שש פעמים בתואר מלך השערים של הליגה האנגלית.
גריבס החל את הקריירה בצ'לסי, בה שיחק ארבע עונות. אחרי שהבקיע 41 שערים ב-40 משחקי ליגה הוא נמכר למילאן תמורת 80 אלף פאונד - סכום עצום באותם ימים. בניגוד למה שמקובל היום, מעבר של שחקנים אנגלים לקבוצות זרות היה אז נדיר ביותר. אבל גריבס התפתה לכסף הגדול שמילאן שילמה לו: 15 אלף פאונד דמי חתימה ושכר של 140 פאונד בשבוע. למי שלא יודע, עד 1961 החוק באנגליה אסר לשלם לכדורגלנים יותר מ-20 פאונד לשבוע. כן, אלו היו הימים.
גריבס השתלב לא רע בקבוצת הפאר האיטלקית והבקיע תשעה שערים ב-12 משחקי ליגה, אבל אחרי חצי שנה החליט שהוא עוזב. הבעיה לא הייתה במגרש, אלא מחוצה לו. נראו רוקו, המאמן הקשוח של מילאן, נהג להכניס את השחקנים למחנה אימונים סגור שלושה ימים לפני כל משחק, שם אסור היה להם לשתות אלכוהול ולא פחות חמור, לקיים יחסי מין. גריבס סיכם את החוויה האיטלקית שלו במילים: "הגעתי למילאן כנער וחזרתי משם כגבר. הכל בגלל שהתמודדתי עם שחקני ההגנה הקשוחים בעולם".
בדצמבר 1961 רכשה הדאבליסטית טוטנהאם את גריבס עבור 99,999 פאונד. המנג'ר בילי ניקולסון התעקש על הסכום המוזר כדי שג'ימי הצעיר לא יסתחרר מהעובדה שהפך לשחקן הראשון בהיסטוריה שנרכש ב-100 אלף פאונד.
שמונה שנים וחצי שיחק גריבס בטוטנהאם והפך לאגדה. קשה להאמין שמישהו ישבור את שיא השערים שלו בקבוצה. באליפות הוא אמנם לא זכה, אבל הוליך את הספרס לזכייה בשני גביעים ובגביע אירופה למחזיקות. בגמר של 1963 מול אתלטיקו מדריד הוא כבש צמד בניצחון 1:5.
"את שנות ה-70 אני לא זוכר"
במארס 1970 עבר לווסטהאם. הוא היה אז בן 30 ומכור לאלכוהול. רק הקרובים אליו ידעו על הסוד הגדול, אבל הנפילה לאלכוהוליזם גמרה לו את הקריירה וכמעט שגם את החיים. בראיון ב-2003 הוא אמר: "את שנות ה-70 אני לא זוכר, הן עברו לידי. הייתי שתוי לחלוטין בין 1972 ל-1977. יום אחד התעוררתי והבנתי שאני נמצא בעולם אחר. חייתי, אבל לא הייתי מודע לכך".
למרות שהרוויח סכומי עתק במהלך הקריירה, גריבס נותר חסר פרוטה בשל ההתמכרות. בתקופה השחורה ההיא הוא חי בדירת חדר מעופשת בשכונת עוני במזרח לונדון והתפרנס ממכירת פיג'מות. הוא הודה שהיו שנים בהן היה שותה 20 כוסות בירה מדי יום, וכאשר הגיע הביתה היה מחסל עוד בקבוק וודקה לפני שהלך לישון. בסופו של דבר הוא נכנס ב-1978 למכון גמילה, ומאותו יום לא נגע יותר באלכוהול עד יום מותו.
ואז, משום מקום, ג'ימי גריבס קם לתחייה והפך שוב לסלבריטי ענק באנגליה, אחרי שכמעט ונשכח. פה ושם הוא היה כותב טורי פרשנות בעיתונות הכתובה בסוף שנות ה-70, אבל לקראת מונדיאל 1982 רשת ITV בחרה בו להיות אחד מהפרשנים שלה. ההצלחה הייתה מטאורית. בניגוד לפרשנים המעונבים, הכבדים והפומפוזיים של אותה תקופה, ג'ימי הביא רוח חדשה, כיפית ומרעננת. הוא לא הפסיק להתלוצץ, לספר בדיחות ולשעשע את הצופים, מעבר לניתוחים המקצועיים המבריקים שלו.
הדור הצעיר של צופי הטלוויזיה, בהם רבים שלא זכו לראות אותו מבקיע שערים במגרשים, נכבש בקסמו. מהר מאוד הוא קיבל תכנית אישית, יחד עם כוכב העבר של ליברפול איאן סיינט ג'ון. "סיינט אנד גריבזי" הפכה להיות אחת מתוכניות הטלוויזיה הפופולריות באנגליה בין השנים 1985 ל-1992. כל מי שראה לעולם לא ישכח את התכנית האחרונה ששודרה בסיום יורו 1992. איאן וג'ימי אמרו את דברי הפרידה שלהם כשגריבס חובש כובע ויקינגים מקורנן. ואז הם עלו על ריקשה ודיוושו להם ברחובות שטוקהולם כשהם מזמרים את שירם של ה"רולינג סטונז": "אולי זו תהיה הפעם האחרונה".
