במשחק הרביעי בו גולדן סטייט השוותה את סדרת הגמר ל־2:2, אמר לי חבר אל דאגה, יהיה בסדר, בוסטון תחזור. מילמלתי משהו לעצמי, וכששאל אותי מה קרה אמרתי לו זה גמור. מה גמור הוא שאל? הסדרה אחי. הסדרה גמורה. קרי חימם את הידית, כל אצבע בכף היד של חמישיית גולדן סטייט במקום, וגם אם עשרים שחקנים ינסו לשמור עליו, הוא יטעה, יעלה לזריקה מאזור לא מזוהה, סוויש של רשת, ומגן שיניים אחד חציו בפנים חציו בחוץ יגרום לנו לנסות ולהבין מה אנו רואים..
בשנת 1985 ואני בן 8 החליט הדוד שלי כי עליי להתחבר לאחת מקבוצות הנ.ב.א. הגיע זמנך חבוב לאהוד קבוצה במקדש האמיתי של הכדורסל, אמר לי. ככה זה, אתם יודעים, זה לרוב מתחיל במישהו לידכם, אב, אח, דוד או חבר. הוא הראשון אשר מזריק לכם את טעם אהדת קבוצה מסויימת, את הצבע המיוחד של המדים, ומאותו רגע אתה אוהד את הקבוצה של הדוד שלך, בין אם אתה יודע מי משחק ומי לא, גם אם יש רק ערוץ אחד בטלויזיה והדמות הכי מעניינת בו זה ניסים קיוותי שלא תשדר, גם אם אותה מדינה רחוקה 12 שעות מעבר לים ותכל'ס אין לך מושג מה דוד שלך רוצה ממך.
בוסטון הוא אמר לי. זו הקבוצה שלך מהיום. בוסטון שיננתי. בוסטון. עבורי בוסטון של שנות ה-80 הייתה אגדה חיה. בירד, מקהייל, פריש ושאר לוחמי הקבוצה, היו כוכבי על חלל. בכל זאת, חוץ מארואסטי ומיקי, בירד ומקהייל היו תחליף מעולה. תנו לי תמונות בעיתון הספורט ואני גוזר. תנו לי הדפס חולצה של בירד ואני לא מוריד אותה גם בשבת. תנו לי לשנן את השמות באנגלית ואני מרגיש אמריקאי.
בשנת 1986 הצלחתי לחזות דרך שידורים כאלו ואחרים בערוצים לא מזוהים באליפות אדירה של קבוצתי הירוקה עם השחקנים המוזכרים כמה שורות למעלה. שנה בילדות זה מספיק זמן לקבל אינפורמציה ולהתחיל לאהוד על אמת. זה באמת היה כדורסל מעולם אחר. משהו מרגש ולא מוכר. מגרש עם אוהדים משוגעים, מכנסיים קצרים כמו תחתון בוקסר של מאצ'טונים וקרבות אגרופים מדי פעם שנתנו נופך אדיר ותזכורת כי האחים ואן אריק יכולים ללבוש ירוק. ואז נכנסנו למדבר. מדבר השממה והשעמום. בוסטון של שנות ה־90 הפכה לגרסת כלום ושום דבר. לא אאריך, אך עברו הרבה שנים והרבה מים (ירוקים) בירקון עד שבוסטון חזרה לגדולתה. למעשה 22 שנה בין אליפות 1986 לבין אליפות 2008.
יודעים מה זה כשחלק אחד מהכיתה אוהד את שיקגו (בכל זאת אלוהים משחק שם), החלק השני את הלייקרס (כי הקוסם משחק שם) ואני את בוסטון?! ואין אליפויות. נאדה. פשוט אין. שלא תבינו לא נכון, שמות גדולים עברו אצלנו. אחד הגדולים היה רג'י לואיס שבשנת 1993 מת מהתקף לב באימון קליעות של סוף עונה. דומיניק וילקינס, דינו ראדג'ה, צ'אנסי בילאפס היו. ועוד.
הסבל נמשך עד שבוסטון החליטה לבחור בבחירה העשירית בדראפט 1998 שחקן בשם פול פירס. 10 שנים אחר כך יוביל את בוסטון לאליפות יחד עם קווין "השרוך, ומדי פעם אדפוק למישהו מרפק תוך כדי ריבאונד" גרנט, וריי ("הידית") אלן, שידית השלשות שלו שיחררה כדור יותר מהר מאשר אקדח גלוק במטווח מדברי, ובכלל, הוא היה חבר של דורון שפר מימי קונטיקט, דבר שתמיד העניק לו את חיבת חובבי ציון.
גם השנה, בתחילת הסדרה, חשבתי כי הנה בצורת של 14 שנה תתפוגג לה. הנה טייטום את בראון בע"מ יתנו בראש אפילו לסטף וחבורתו. אווווו אמרתי לעצמי, הנה 14 שנות צמא יגיעו לסיומן, והשדון הירוק שוב יחייך במרכז המגרש הבוסטון. כל זה היה כמעט נכון, עד שהגיע קרי. אמרתי לך אחי, הסדרה גמורה. יש גבול כמה אפשר להתחרות בסגן של אלוהים.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
פורסם לראשונה: 07:20, 19.06.22
