לפני פחות מארבע שנים הוא יצא מתריסר טיפולי כימותרפיה שנמשכו שישה חודשים. רבים לא נתנו לו סיכוי, אבל הוא לרגע לא ויתר על החלום לזכות בזהב אולימפי. כעת, כשמדליה מוזהבת אחת כבר על צווארו, הוא מכוון לאחת נוספת באולימפיאדת החורף בבייג'ינג. זהו סיפורו המרגש ומעורר ההשראה של מקס פארוט, גולש הסנואובורד הקנדי, שהסתכל לסרטן בלבן של העיניים, ניצח אותו וניצב על ראש הפודיום של עולם הספורט. ושל החיים עצמם.
עוד על אולימפיאדת החורף:
פברואר 2018. מקס פארוט זוכה במדליית הכסף במשחקי החורף האולימפיים בפיונגצ'אנג שבדרום קוריאה. עשרה חודשים קדימה: המדליסט הקנדי שריחף לגבהים עם גלשן הסנואובורד שלו, מאובחן כחולה בסרטן מסוג לימפומה הודג'קין.
כל התרסקות על שלג לא הייתה דומה לנחיתה הכואבת שחווה פארוט, אך הוא היה חדור אמונה כי את המחלה הזו הוא ינצח. "כשאובחנתי, לא ידעתי הרבה על הסרטן", הודה פארוט. גיליתי שבשנת 1960, להחלמה מסוג הסרטן שלי היה סיכוי של 10 אחוז בלבד. הודות לכל האנשים שתרמו לחקר הסרטן, התאפשר לפתח טיפולים ולהעלות את סיכויי ההחלמה למעל 80".
לאחר שישה חודשים של טיפולי כימותרפיה מתישים, בעקבותם נאלץ לגלח את שיער ראשו וכמעט והותש פיזית, הוא הודיע כי ניצח את המחלה - וחזר להתחרות. חודשיים לאחר מכן, זכה הקנדי המעופף כבר במדליית זהב במקצה ה"ביג אייר" במשחקי Winter X באחד מסיפורי הקאמבק המרגשים בתולדות ספורט החורף (זכה אפילו בפרס לוריוס בתואר 'קאמבק השנה' בשנה שעברה).
פארוט היה חדור אמונה כי ינצח את הסרטן
"זה היה רגע מאוד מיוחד שאזכור לשארית חיי. זה הרגיש מדהים להתחרות לצד שאר הגולשים, אותם לא ראיתי חודשים בגלל הטיפולים במחלה. בנוסף לזה, אחרי כל העבודה הקשה בחדר הכושר כדי להחזיר את הגוף למצב שקדם לתקופת הטיפולים, הצלחתי לזכות בזהב ולכן אזכור את זה לנצח", אמר אז פארוט. רק שהשיא עוד יגיע בהמשך.
והכל בגלל מכסחת הדשא
סיפורו של פארוט מתחיל ב-6 ביוני 1994, כשנולד בקוונסוויל, או ליתר דיוק באזור הסקי של ברומונט, עיר בדרום מחוז קוויבק בקנדה. הוא החל לגלוש בגיל 3 וגילה את הסנואובורד בגיל 9. אביו, אלן פארוט, היה גולש סקי אלפיני ואלוף סקי מים, כך שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. מקס תמיד אהב את השהות מחוץ לבית, כשבחג מולד אחד, כשאחד מחבריו קיבל סנואובורד כמתנה, ניסה פארוט הצעיר לגלוש והתאהב. למרות זאת, הוריו דווקא התנגדו לתחביב החדש בשל הסכנה שכרוכה בו. הם לא הסכימו לקנות לו גלשן והודיעו לו שאם ירצה אחד כזה, יהיה עליו לממן אותו בכוחות עצמו.
מקס הצעיר לא התייאש וכיסח מדשאות במשך שנה עד שהצליח לחסוך 1,000 דולר וקנה לעצמו את הגלשן הראשון. כשמלאו לפארוט 15 שנים הוא הודיע להוריו שהוא מתכנן לדלג על לימודי הקולג' ולהתמקצע בגלישה על השלג, הכל במטרה להיות גולש סנואובורד מקצועני. "הם אמרו לי 'השתגעת? גולש סנואובורד מקצוען לא מרוויח כסף. אין סיכוי שתפסיק את הלימודים'. אבל אני לא הסכמתי איתם ואמרתי שאפשר להרוויח סכומי כסף יפים מהספורט הזה", נזכר פארוט.
במשך השנתיים הבאות עשה פארוט כמיטב יכולתו כדי להוכיח שהוריו, בני משפחתו וחבריו טועים בכך שאינם מאמינים לו כי יגדל להיות לאחד מגולשי הסנואובורד הטובים בכל הזמנים. הוא התחרה בתדירות הגבוהה ביותר וצבר ניצחונות בכל פעם שעלה על גלשן הסנואובורד שלו. בנקודה זו, כשהבינו כי אין דבר שיזיז אותו מחלומו ותשוקתו לגלשן, הוריו של מקס עשו בנם עסקה - אם הוא יסיים את לימודיו, הם יסכימו לתמוך בקריירה שלו למשך עונה. עם זאת, אם הוא לא יצליח מקצועית, יהיה עליו לחזור לספסל הלימודים ולקבל תואר אקדמי.
מקס עבד קשה כדי להוכיח להם (ובכלל לכל קרוביו) שהוא יכול להפוך בסופו של דבר לגולש סנואובורד מצטיין, וכך היה, כשבמקביל סיים גם את לימודי התיכון שלו. העסקה של פארוט עם הוריו לא הייתה רק על החינוך שלו - אלא גם על כסף. אמו ואביו הסכימו לתמוך בו כספית, לעונה אחת של תחרות, והעניקו לו כמעט 20 אלף דולר במהלך השנה כדי שיוכל להתמקד אך ורק בסנואובורד. זו הייתה השקעה נכונה, שכן הקריירה של בנם נסקה לגבהים, ממש כפי שעשה על הגלשן שלו. הוא משך את אור הזרקורים בקומץ תחרויות, עמד שוב ושוב על הפודיום ואולי הכי חשוב, נבחר לנבחרת קנדה.
הוריו אמרו לו שהם מתעקשים לא לקבל ממנו את ההשקעה הכספית בחזרה, אך הוא סירב וכשלא זכה במדליות בתחרויות, הקדיש את הזמן לתחרויות גולף ובכסף שהרוויח השיב להוריו את הסכום שהשקיעו בו. מאז, פארוט לא האט. הוא נחוש להוכיח את עצמו וממשיך לבצע את התרגילים הגדולים ביותר בכל פעם שהוא מתחרה, תרגילים שהוא הראשון לבצע אותם מבין כל מתחריו. זה הקנה לו מוניטין וההופעות המדהימות שלו הביאו לכך שספונסרים השקיעו בו ורווחיו הכספיים גדלו.
"אפשר להילחם ולנצח בכל דבר בחיים"
פארוט ידוע בעבודה קשה ובמחויבות שלו, אבל כאשר הוא לא מתאמן או מתחרה, הוא מפנה את הזמן לחיים מלאי אדרנלין לצד בת זוגתו קיילה טיבו, קנדית בת 24 ויזמית במקצועה, לה הציע נישואין ביום הולדתה בפוסט שהתפרסם ברשתות החברתיות של פארוט. טיבה אמנם ממעטת להיחשף, אך מופיעה לצידו מדי פעם בתמונות המשותפות שלהם או בחוות הסוסים האהובה עליה.
מקס פארוט ובת זוגו קיילה טיבו
פארוט מכור לריגוש ואוהב לצאת לרכיבה על אופנועי ספורט, נהיגה על אאודי 4A, רכיבה על אופני הרים וגלישה מהנה של וויקבורד (סקי מים). "לפני האירוסין לקיילה, הייתי מרוכז רק בקריירה שלי במאה אחוז, אבל עכשיו זה לא אותו דבר. אני מנסה להתמקד גם בחיים האישיים שלי. אז אני אומר 'לא' להרבה הצעות שאני מקבל עכשיו כדי להיות יותר זמן בבית, כדי להיות יותר זמן עם האהובים שלי. הלוואי שהייתי עושה את זה קודם, אבל אני עדיין צעיר, אני לומד כל שנה. אין ספק שמחלת הסרטן הייתה בהחלט שיעור גדול בדברים האלה", הסביר.
כעת, הוא נאלץ להשאיר את ארוסתו הטרייה בארץ המייפל ויצא למשימה לאומית-אולימפית נוספת, שלישית במספר, כחלק מהנבחרת הקנדית. "המטרה שלי היא ללכת על הזהב, זה בטוח. אבל אם לא יהיה לי הזהב, לא יהיו לי חרטות", אמר הגולש הקנדי בן ה-27. הביטחון הזהיר של תוכי נובע מהמאבק שלו בסרטן, הוא אמנם ניצח אותו אבל בקלות הקריירה שלו יכלה להיעצר בבת אחת. לכן, פארוט שם את הכל בפרופורציות הנכונות. "אתה יודע שיש לך 12 טיפולים של כימותרפיה, אבל אתה לא יודע אם הטיפול יעבוד, אתה לא יודע איך הגוף שלך יגיב לטיפול, הרבה לא ידוע".
פארוט החליט לתרום לקהילה על ידי הצטרפות לקרן המגייסת כספים למחקר הלימפומה של הודג'קין בשם האגודה ללוקמיה ולימפומה של קנדה. הוא גם הפיק בעצמו סרט תיעודי בשם"Max Parrot, Life as a Gold Medal" שזמין לצפייה דרך האתר שלו, בו הצופים יכולים לצפות בתמורה לתרומה שכולה טוב.
"אני רוצה לתת השראה לאנשים שאפשר להילחם ולנצח בכל דבר בחיים", אמר פארוט, שהקרב הנוכחי שלו הוא על המדרונות בבייג'ינג, שם הוא כבר זכה בזהב במקצה ה"סלופסטייל' וכעת מכוון לזהב נוסף במקצה ה"ביג אייר". בינתיים הוא מגלה את אחד מסודות ההצלחה שלו. "כשאני עושה יוגה ומדיטציה, אני מוצא לעיתים קרובות פתרונות רבים לדברים שאני חושב עליהם. על ידי ניקוי המחשבה, אני יכול לראות את הבעיה בצורה ברורה יותר ולהבחין בין מה חשוב וממה אני יכול להשתחרר", הסביר.
פארוט הוסיף כי ההתמודדות עם מחלת הסרטן לימדה אותו לא לקחת את החיים כמובנים מאליהם אלא לחיות את הרגע וזה מה שהוא מכניס לשגרת יומו, במיוחד מאז שהקורונה נכנסה לחיים היומיומיים בכל העולם. "לקחתי יותר זמן לעצמי, ניגנתי בגיטרה והערכתי את הזמן בכל יום. אני חושב שזה בהחלט טוב לחשוב על העתיד כי צריך לסמן את המטרות שלך ולאן מתקדמים החיים, אבל זה חשוב לחיות את ההווה ולעבור יום אחרי יום. אם הייתה לי הזדמנות לחזור אחורה בזמן ולא לחלות בסרטן ופשוט לחיות חיים רגילים, לא הייתי רוצה את זה. זה די מוזר להגיד, אבל למדתי כל כך הרבה, והיום אני אסיר תודה על מה שקרה כי אני אדם אחר לגמרי. אני מאוד אוהב את האדם שהפכתי להיות ושאני אהיה גם בעתיד".
פורסם לראשונה: 08:41, 13.02.22
