הן לא מפורסמות בזכות הישגיהן הספורטיביים, אך כעת הן עושות היסטוריה. נבחרת איי קומורו צלחה את שלב המוקדמות, זו של גמביה עשתה דרך ארוכה אף יותר וכעת שתיהן, לראשונה בתולדותיהן, נמצאות בין 24 הנבחרות שהעפילו לאליפות אפריקה, שתיפתח בתחילת החודש בקמרון. סיפור המסע של שתי מדינות שרק רוצות להסב גאווה לתושבים שחיים במציאות יומיומית של עוני, רעב ומלחמות.
כדי להכיל את גדול ההישג יש להבין כי איי קומורו לא רק שלא צלחה שלב מוקדמות מעולם, אלא גם לא ניצחה באף משחק שכזה עד 2016, אז גברה 0:1 על בוטסואנה במוקדמות הטורניר היבשתי. חמש שנים חלפו והמשימה הושלמה כנגד כל התחזיות, כשבמאזנם של שחקני המדינה הקטנה (870 אלף תושבים) השוכנת באוקיינוס ההודי, שני ניצחונות ושלוש תוצאות תיקו לעומת הפסד בודד מששת משחקיהם בבית המוקדם, שכלל את מצרים (שיאנית ההשתתפויות והזכיות באליפות אפריקה), קניה וטוגו.
לעומתה, נבחרת גמביה, שמייצגת את המדינה היבשתית הקטנה ביותר ביבשת השחורה ואחת העניות בעולם כולו, רשמה את ההיסטוריה הפרטית שלה כשהעפילה מהמקום הראשון של הבית המוקדם, שכלל גם את גבון, הרפובליקה העממית של קונגו ואנגולה, כשבמאזנה שלושה ניצחונות, תיקו ושני הפסדים. מדהים, אבל מדובר בשתיים מהנבחרות החלשות בעולם - על פי דירוג פיפ"א. איי קומורו מדורגת 132 וגמביה 150, כשבצמצום לדירוג על פי נבחרות היבשת בלבד, איי קומורו מדורגת 38 וגמביה 46 מבין 54 מדינות בסך הכל.
"אין לתאר את הגאווה שאני חש כלפי המדינה שלי. בראבו לשחקנים, לצוות, להתאחדות, תודה לנשיא ולאוהדים המדהימים שלנו. ביחד עשינו היסטוריה. נתראה באליפות", אמר מאמן איי קומורו, אמיר אבדו, לאחר ההעפלה והוסיף: "האוהדים שלנו מאמינים בנו ואנחנו צריכים להאמין גם בעצמנו".
רוח הדברים הזו מחלחלת אל חדר ההלבשה, אך עבור שחקניו שמגיעים ברובם מליגות המשנה באירופה ומתחרים בזירה הבינלאומית רק משנת 2006, שחזור ההישג של כף ורדה (המדינה הקטנה ביותר בהיסטוריה של משחקי אליפות אפריקה) משנת 2013, בה הודחו ברבע הגמר על ידי גאנה, יהיה בגדר חלום. התוצאות בבית המוקדם, בייחוד לאור העובדה שהצליחו להתמודד כשווים מול נבחרת מצרים, הפיחו תקווה בשחקנים הבולטים של הנבחרת - רפידין עבדאללה, אל פארדו מוחמד בן נבוהאנה, פאיז סלמאני וכמובן המנהיג והקפטן, נאג'ים אבדו - שאין להם מה להפסיד על הדשא בקמרון.
מבחינתם של ה'לטימריים' (סוג של דג), הם יבואו כדי לקנות את עולמם ולהגיע הכי רחוק שרק אפשר מבית 3 הלא פשוט (מרוקו, גאנה וגבון), תוך הצבת סגל המשלב בין שחקנים צעירים ו-ותיקים - רובם נולדו מחוץ למדינה להורים ממוצא קומורי. "השחקנים הצעירים רעבים ללמוד", הסביר הקפטן אבדו בן ה-37, "אני חושב שיש להם עתיד מזהיר אבל כמובן שאנחנו צריכים עזרה כלכלית והרבה מתקנים חדשים כדי לגרום להם להתאמן כל יום, שבוע אחר שבוע, על מנת להיות כדורגלנים טובים יותר. יש לנו חוסר במתקנים ואנחנו זקוקים גם למאמנים טובים כדי לגרום להם לעבוד כמו באירופה. אין לי ספק שזה יעזור לנו להתפתח ולהיות טובים יותר בעתיד".
עקיצת עקרב
כשבוחנים את הדרך של גמביה אל 24 המשתתפות בטורניר על אדמת קמרון, מגלים כי היא הייתה סבוכה וארוכה יותר בשל מיקומה הנמוך בדירוג הנבחרות. 'העקרבים' (בעקבות העקרב הקיסרי שמקורו ביערות הגשם ובסוואנות של מערב אפריקה ושל גמביה בפרט) כפי שמכונה נבחרת גמביה, אמנם העפילו בזכות גולאסו של מלך שעריה בכל הזמנים, אסאן סיסאי (לו 11 כיבושים ב-20 הופעות), בניצחון 0:1 על אנגולה שהושג במחזור הלפני אחרון של שלב המוקדמות, אולם תחילת הדרך הייתה מהסיבוב המוקדם הראשן.
המערב אפריקאים, בהובלת המאמן הבלגי טום סיינטפיט, התמודדו מול ג'יבוטי כדי להיאבק על המקום במוקדמות ולהשאיר את חלום ההעפלה בחיים. זה לא היה סתם מאבק, אלא עיקש ומותח שהגיע עד לבעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה, שם השוער הוותיק מודו ג'וב היה הגיבור והציל שני פנדלים. "זה היה משחק קשה מאוד עבורנו", אמר ג'וב, "שיחקנו בפעם הראשונה מזה שנים רבות כפייבוריטים וזה הכניס את הקבוצה ללחץ כי כולם ציפו שננצח".
אולם המצב התהפך עם העלייה לשלב המוקדמות, שם הפכה גמביה לאנדרדוג מובהק. למרות זאת, העקרבים הראו שהם לא הגיעו כדי לשמש שק חבטות וניצחו את 'האנטילופות' מאנגולה 1:3, במה שהיה לניצחון החוץ הראשון של גמביה אי פעם במשחק בינלאומי רשמי. וכך, המשיכה נבחרת גמביה לכתוב את שמה בדפי ההיסטוריה ולצבור נקודות כנגד כל הסיכויים. גם מגפת הקורונה, שהביאה לעצירה ולדחיית משחקים, לא עצרה את המומנטום שהגיע לשיאו במשחק החמישי מבין שישה, עם הבטחת כרטיס הטיסה לקמרון. באליפות עצמה תשחק בבית 6 עם מאלי, מאוריטניה ותוניסיה.
ההישג מתעצם כשמבינים כי גמביה הייתה הנבחרת האחרונה ממערב אפריקה שמצליחה להעפיל לאליפות היבשת ואת התפרצות הרגשות היטיב סיסאי לתאר כשאמר בסיום, "זה דבר מדהים שקשה להסביר, מכיוון שבמשך 69 שנים (מאז הקמת התאחדות הכדורגל הגמבית) לא העפלנו לטורניר כלשהו. אני כל-כך בר מזל להיות זה שהבקיע את השער שהעלה את גמביה לאליפות בפעם הראשונה. התמונה שלי מבקיע את השער הזה תלווה אותי לכל שארית חיי, זה רגע בלתי נשכח".
אל גל ההתרגשות הצטרף המאמן סיינטפיט, אשר הספיק להוביל בעבר בין היתר את נבחרות טוגו, נמיביה וזימבבואה, ולא התבייש לפתח ציפיות ולסמן מטרות. "אני מאוד גאה להיות מאמן גמביה. גאה מאוד בשחקנים שהשיגו את זה והפכו לשחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הגמבי. ידענו שזה אפשרי, זו הייתה השאיפה לפני שנתיים וחצי כשהתחלנו, הייתה לנו תוכנית ועכשיו אנחנו שם, אבל זה הצעד הראשון, ואנחנו רוצים עוד".
נבחרת גמביה לא נקשרת רק לעקרבים אלא מכונה גם "החוף המחייך של אפריקה" בשל צורתה הגיאוגרפית שמזכירה חיוך ובהשראת הרומן ההיסטורי "שורשים" שנכתב על ידי אלכס היילי וראה אור בשנת 1976. כעת, הגמבים רוצים להמשיך לחייך ולשם כך מציבים סגל המשלב גם הוא שחקנים ותיקים כמו למשל פה מודו יאגנה שהוחזר לסגל לתרום מניסיונו, ולצידם מספר צעירים דוגמת מוסא בארו מבולוניה האיטלקית, סולימאן מאר מגנט הבלגית ובובאקאר טראוואלי מעג'מאן שבאיחוד האמירויות.
טראוואלי סיכם: "העלייה לאליפות אפריקה היא כל עולמי כי תמיד רציתי לראות את המדינה שלנו משחקת באליטה של הכדורגל באפריקה. לכן, להיות חלק מהקבוצה שכתבה את ההיסטוריה גורם לי להרגיש מבורך. עבורי, זה אומר שחלק מהחלום שלי לשחק מול מדינות גדולות אחרות התגשם וזה משהו שלנצח אוקיר בחיי ואהיה מאושר לראות ברזומה שלי".
הביצועים של נבחרת גמביה בקמפיין זה יוחסו להרבה דברים, ביניהם האופן שבו הצוות דואג לסידורי הנסיעה הטובים ביותר. "היו הרבה שיפורים בהכנות, התמיכה מהאנשים, המוכנות והרעב של השחקנים", ציין מאר. "ההבדל הוא שיש לנו קבוצה צעירה ומוכשרת, רבים מאיתנו מתחרים ברמה הגבוהה ביותר והמוטיבציה שהקבוצה שואבת מתמיכת הציבור והממשלה", הוסיף בארו.
